יום ה"נכבה" מנקודת מבט ישראלית

בסיר השקרים שהערביהכינו לעם ישראל, במשך 63 השנים האחרונות, נמצא גם השקר הקושר את גירוש הערבים מהארץ . הערבים רואים את הקמת המדינה, בשנת 1948 כיום ה"נכבה" שלהם - האסון שלהם. ה-"נכבה", שמוזכרת בתהלוכות מחאה, חלה ב-15 במאי, היום שבו המנהיגות היהודית הכריזה על עצמאותה של מדינה ישראל.

אם מישהו טוען כי אנחנו צריכים לבחון, ואולי להזדהות עם יום ה-"נכבה" של הערבים עליהם ללמוד קודם את תולדות המאה ה-20 של פרוסיה המזרחית.

במובנים רבים, מלחמת העולם השנייה החלה בפרוסיה המזרחית, עם מסע הפרסום של היטלר, בדנציג. לקראת סוף המלחמה פרוסיה המזרחית התרוקנה מאוכלוסייתה, כשמאות אלפי גרמנים נמלטו ממנה כשהצבא האדום הרוסי הגיע בגלל הקרבות הצפויים, ומאות אלפי אנשים נוספים פונו לאחר שהסובייטים עברו דרך פרוסיה המזרחית, בדרכם לכבוש את ברלין.

בסך-הכל בין 1.8 ל-2.2 מיליון תושבי מזרח פרוסיה, גברים, נשים וילדים, גורשו או ברחו ממולדתם. מספר זה הוא פי 4 גדול יותר מהמספר של הפליטים ה"פלשתינים", שנמלטו מישראל 1948-49. מאוחר יותר, רוסיה סיפחה אליה חלקים של פרוסיה המזרחית, ומה שנשאר שולב בפולין.

ומה עם האבל על ה-"קטסטרופה" שבה תושבי מזרח פרוסיה איבדו את הכל? אף אחד, אפילו לא יפי הנפש הגרועים ביותר במערב, האמינו, אי פעם, שלתושבי מזרח פרוסיה מגיעה אהדה כל שהיא, או תמיכה או פיצוי על "מצוקתם". כולם הסכימו שהם היו חלק מהפלצת הגרמנית שפתחה במלחמה והם הפכו לפליטים כתוצאה ישירה מפשעי התוקפנות של העם הגרמני, הפשעים, שהם,ברוב התלהבות, אישרו ובהם הם גם השתתפו.

לכן, המקרה של מזרח פרוסיה הוא בדיוק באותן נסיבות שתחתיו פלשתינים הפכו לפליטים. אם מישהוא חושב פשתינים ראויים לחמלה או ל"זכות השיבה"? עליו לעשות זאת, אבל מיד אחרי שיעניקו לפרוסים מממזרח פרוסיה את "זכות השיבה" שלהם.