חרטא של נכבה או חרטא של עמותה?

בחודש האחרון רבים מדברים על הנכבה, ומרביתם עושים זאת מתוך בורות וחוסר הבנה, ובעיקר מחוסר ידיעות בסיסיות על היקף הפעילות המדינית-פוליטית העצומה של מדינת ישראל לפתור את סוגיית הפליטים הפלשתינים עוד בראשית שנות הארבעים כשוועדות של פליטים הוקמו לפתרון הנושא.

מי שסבור כי שלילת ה"נכבה" או קריאתה בכינוי גנאי "נכבה חרטא" הן נדבך נוסף בחיזוקה של מדינתנו האהובה, בבת-עיננו היחידה, עושה שירות דב ופוגע בה יותר מאשר מחזק אותה.

מי ששולל את ה"נכבה" הפלשתינית שולל את ה"נכבה" של יהודי ארצות ערב ואת זכותם לקבל פיצויים עבור רכושם של מיליון יהודים יוצאי ארצות ערב; וכמי שעומד בראש העמותה לקידום פיצויים לפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב, מחובתי להעמיד דברים על מכונם.

הסכמות קיימות

לו אנשי עמותת "אם תרצו" והכותבים-המתלהמים האחרים היו בקיאים דיים במשאים-ומתנים המתנהלים בינינו לבין הפלשתינים, היו מגלים הרבה מאוד הסכמות בינינו לבינם. למשל, אנו מסכימים להכיר בסבלם של הפלשתינים - קרי בנסיבות הנכבה, אך מבלי לקבל אחריות על האירועים, ושבהסכם כולל אנו מוכנים לאפשר כניסה של עשרות אלפי פלשתינים לשטחה של מדינת ישראל (תחת הכותרת של איחוד משפחות) ואף לפעול יחד בהקמת קרן פיצויים בינלאומית לפליטים הפלשתינים ולפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב (דרך אגב, התמיכה בפיצויים לפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב הייתה בעיקרה פעולה אמריקנית שגובתה לאחרונה בהחלטה מספר 185 של הקונגרס האמריקני באפריל 2008, ולא פועל ישיר של דאגה ישראלית לרכושם של יהודי ארצות ערב. להפך, מדינת ישראל הייתה מסויגת מקישור זה עם הבעיה הפלשתינית וקישרה זאת עם פתרון כלל הסכסוך עם כל מדינות ארצות ערב.) וכל זאת בתמיכת הנשיא לשעבר ביל קלינטון, כפי שבא לידי ביטוי במתווה קלינטון בשנת 2000.

יתרה מכך, מדינת ישראל תומכת בדרישת מדינות ערב ש"אירחו" את הפליטים הפלשתינים בארצן לקבל פיצוי על כך מהקרן הבינלאומית. זאת בנוסף על כך שישראל עצמה מתכוונת להגיש חשבון לקרן זו בגין כל ההוצאות שהיו לה, למדינה, בשל העלאת מיליון יהודים מעשר מדינות ארצות ערב לישראל. דיונים על כך התקיימו בחודשים האחרונים הן במועצה המייעצת לראש הממשלה בעניין השבת הרכוש היהודי בראשותו של מר רפי איתן, והן בדיונים במועצה לביטחון לאומי בדסק המזרח התיכון.

ציטוט אחד הסעיפים מתוך התוכנית של בנימין נתניהו, כפי שהודלפה, מתוך פגישות של ע"וד יצחק מולכו שנמסרה לראש לשכתו של סאיב עריקאת יושב-ראש צוות המשא-ומתן: "הכרה משתמעת בטרגדיה של הפליטים הפלשתינים ובצורך לפתרון בעייתם באמצעות מתן פיצויים ושיבה של חלקם למדינה הפלשתינית שתקום". (אז תגידו, "אם תרצו" זה לא חרטא של עמותה?)

אושיות מרכזיות

מאחר שהתנועה הציונית הושתתה על התעלמות מכוונת ומוצהרת של התעלמות משתי אושיות מרכזיות בסיסיות ללגיטימיות שלנו באזור, הפועל היוצא מכך הוא החלשה של הזכות הבסיסית שלנו בארץ זו. האחת, התנועה הציונית לקחה את ה"קושאן" על ארץ ישראל ו"זרקה" את אלוהים מעבר לגדר (סליחה על המטפורה ואם אני פוגע באחיי הדתיים). השנייה, כפי שמטיב להגדירה פרופ' יהודה שנהב (בספרו "היהודים - הערבים - לאומיות, דת ואתניות", עם עובד), היא הלגיטימיות של היותנו קיימים מאז ומתמיד כחלק אינטגרלי במרחב הגיאוגרפי המדובר, אך מאחר שהלגיטימיות הזו נעוצה וקשורה בהימצאותם של יהודי ארצות ערב, קרי המזרחים, 2600 שנים מגלות בבל (שגליציה צמחה מגלות זו) מעל ל-2000 שנות חיים במצרים, ומעל ל-2000 שנות חיים באירן-פרס ועוד.

מאחר שהתנועה הציונית הייתה חילונית בעיקרה וסממנים של "גזענות" בתחילתה (שהלכו והומרו עם הזמן לביטוי הסוציולוגי הנאור של "פערי תרבות"), אנו עדים לתולדה של עוולות אלו כפועל ישיר של התעלמות משתי אושיות יסודיות אלו ולתוצאותיהן בזירה הבינלאומית ובזירה הארצית. בזירה העולמית החל בתומס הלן, כתבת הבית הלבן, ועד לח"כ אחמד טיבי וחבריו בזירה הארצית, המציעים לנו פעם אחר פעם לחזור לפולין ולגרמניה.וזאת, שוב, בעקבות האיוולת של התנהלות ארוכת שנים של התעלמות משתי אושיות אלו.

חרטא עמותה

באשר למסמך התועמלני ("נכבה חרטא"), כפי שהגדיר אותו בצדק ירון לונדון, זה איננו אלה אסופה של עובדות ואירועים היסטוריים שאינם מכחישים את אירועי הנכבה אלא נותנים להם צידוק לעוול שנגרם לפלשתינים.

ידוע במשפט, גם במשפט הבינלאומי, שעל עוול לא משיבים בעוול אחר, ועל כן הטענה הילדותית משהו בסגנון "הוא התחיל", "הם תקפו" היא מטומטמת, אך יתרה מזו - היא הוכחה לעובדת קיומה של הנכבה שאותה מנסים לשלול מנסחי מסמך החרטא, שכן עצם הטענה שהם אחראים להיווצרות הנכבה כתוצאה מהתוקפנות שלהם אינה שוללת את אשר המסמך בא להציג, זה אשר אמרנו, אם תרצו - חרטא של עמותה.

שלא יובן לא נכון, אי-הסכמה עם מסמך החרטא של הנכבה, איננה מסכינה עם דרישות הפלשתינים לזכות השיבה לתוך גבולות מדינתנו ואף שוללת זאת באופן מוחלט. אך יש מקום להבין את סבלם וכאבם וכמו כל פיוס - זוגי, לאומי - זה חייב להתחיל עם הכרה והבנה לסבלו של האחר (בכל המשאים-ומתנים שנוהלו עד כה, דובר על הסכמה להכיר בסבלם של הפלשתינים מבלי לקחת אחריות על תוצאותיה). גם לנו הייתה "נכבה", גירוש של כמיליון יהודים מעשר מדינות ארצות ערב וניתוק מיידי ממורשות של אלפי שנים ועלינו חסרי כל - וזה לא דבר של מה בכך. אך גם כאן, מדינת ישראל לא השתהתה מלהשתמש בטיעון זה מעל 62 שנה וסיבותיה עימה. שכן אחד מהטיעונים והמרכזי שבהם הוא הוכחת עובדות הנכבה.

ניתן לא להסכים וניתן לא לקבל, אבל עם עובדות היסטוריות קשה להתווכח, ושבעתיים קשה להתעלם משלל המסמכים והפרוטוקולים של ראשית התנועה הציונית. הביוגרפיות של אישים מרכזיים שפעלו ועמדו בראש הארגונים שפעלו לעליית יהודי ארצות ערב. המאמצים האדירים שעשתה מדינת ישראל על-מנת להתמודד עם בעיית הפליטים הפלשתינים עוד בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת.

העובדות ההיסטוריות

התנועה הציונית זכתה מראשיתה בתמיכתן המלאה של המעצמות הקולוניאליות ששלטו בכל מדינות ארצות ערב, והתנועה הכירה היטב את כל המתרחש במדינות אלו ככף-ידה, והתנהלה בהן כבת-בית וכבעלת-בית בהרבה מובנים (וזה המקום להוקיר תודה רבה לממשלת בריטניה שלולא תמיכתה הגדולה והרבה, חיינו היו נראים אחרת, למרות ההתנהלות כפוית הטובה של הארגונים הקיקיונים כגון האצ"ל והלח"י, שרק הסבו נזק לכל אורך הדרך ולא תרמו במאומה). הקשר הזה איפשר לנו "לנסות" ולהעביר תוכנית לקליטה של כ300--400 אלף פליטים פלשתינים לעירק. נקנו כ-100,000 דונם של קרקע במחוז קירנאיקה שבלוב לקליטת הערבים הכפריים שם ועוד. פעולות פוליטיות והסכמים רבים נעשו. מרבית הפעילויות לא צלחו, אך הפלא ופלא אצלנו מדברים ומגדירים זאת כחילוף אוכלוסיה (בן דרור ימיני ואחרים). האם אין בהגדרת חילוף אוכלוסין הכרה בגירושם של הפליטים הפלשתינים - ומכאן בנכבה?

עובדות היסטוריות שאינן ניתנות לוויכוח הן שכ-700 כפרים ערביים נהרסו. מיליוני דונמים הועברו לידי ישוב ועיבוד חקלאי. 40,000 בתים ערביים חולקו לפי מפתח פוליטי שחלקם הגדול "נלקח" על-ידי גיבורינו אפופי התהילה מראשי הפלמ"ח, האצ"ל, ההגנה וכולי, והרבה מאוד מקורבים לממסדים ההסתדרותיים והפוליטיים (אפילו ד"ר יוסף בורג ז"ל הצליח "להתברג" בבית מפואר של ערבי עשיר בטלביה ברחוב רמב"ן שבירושלים, אשר בטוח שהוא רכש אותו מכספו הפרטי ובמחיר מלא, ולכן איננו חושדים בקשרים). כ-7,000 חנויות של ערבים "נלקחו" ונמסרו ל"משביר-לתנובה", וכאמור "ניתנו" לפי חלוקה של מפתח פוליטי והסתדרותי (מתוך תום שגב 1949).

העלייה ההמונית, שמרביתה באה ממדינות ארצות ערב, הגיעה חסרת-כל לאחר שנכסיה נגזלו ממנה רק לאחר הקמת המדינה, ולא זכתה לקבל פיצוי מקביל לביתה שהופקע בעירק ובמצרים, כפי שהצדק דורש או מחייב במדינה יהודית מוסרית המהווה אור לגויים.

אלתרמן "הצועק"

מעטים היהודים שגורשו מהרובע היהודי עת נפל הרובע בידי הלגיון הערבי. ב-28.5.1948 פלשו לקטמון הישנה ומיד כשנכנסו לבתים הגיעו נציגי הממסד להחתים אותם על חוזים ועל תשלום דמי שכירות, שמא הם יאמצו חלילה את סגנון "חברינו" ראשי המפלגה וההסתדרות. ואלה שנשארו עד היום כבר מנסים לנשלם מנכסיהם בטענה שהם "פולשים". כך בכפר סלמה, בשכונת התקווה ועוד. לדוגמה, בשכונת רמת עמידר - שכונת סכנה בבת-ים, שבימים אלו מינהל מקרקעי ישראל מכר את זכויות החכירה בקרקע לקבלן, עליה יושבות 16 משפחות יהודיות, יוצאות ארצות ערב עוד משנות החמישים, בבתים של פליטים פלשתינים שהמדינה לא השכילה או לא רצתה לערוך עימם הסכם חוזי במשך 50 שנה, "זרקה" אותם כעת להתמודד עם קבלנים ועם פינוים באמצעות מערכת המשפט, והגדירה אותם כ"פולשים".

חוסר ההבנה של עמותת "אם תרצו" - חרטא של עמותה, אשר פותחת את המסמך השטותי הזה בציטוט משירו של אלתרמן מבלי להבין ולדעת שאלתרמן היה אחד מ"הצועקים" בשער על העוולות שאנו עושים לפלשתינים. דוגמה מובהקת לכך הוא אחד מרבים משיריו של נתן אלתרמן, "על זאת", שפורסם בעיתון הארץ ב-21.11.1948. ככל הנראה, כתב אלתרמן את השיר על הטבח בלוד ובכך נתן ביטוי לפשעים המוסריים שביצעה מדינת ישראל כלפי התושבים הפלשתינים שחיו בפלשתין לפני פרוץ מלחמת 48' (מתוך אל תגידו בגת הנכבה הפלשתינית בשירה העברית 1958-1948, עורך חנן חבר, הוצאת סדק 2010).

מי ששולל את עובדת קיומה של הנכבה הפלשתינית עשוי להביא כליה על המדינה שבשמה הוא יוצא להגן עליה ומתחיל את הספירה לאחור. מי שסבור שהקונפליקט בינינו לבין הפלשתינים הוא משחק "סכום אפס", מביא כליה על מדינת ישראל וצריך וחובה להעמיד את עמותת אם תרצו כחרטא של עמותה, או לחלופין את הספרון "נכבה חרטא" - כחרטא של מסמך. אם ראש המוסד מאיר דגן מודאג, מי אני העני ממעש שלא אישמע מודאג?