הצהרת
מאיר דגן כי ישראל לא צריכה לתקוף את אירן, היא בעלת מסר מרדים, כסם הרדמה הניתן כדי לעשות מעשה, והשאלה הגדולה היא: מי נרדם והוזה, ומי מרדים ועושה.
אפשרות ראשונה היא כי מאיר דגן יודע ממקור מוסמך, שאולי אף שלח אותו לשחרר את המסר, כי די בקרוב יוצא אל הפועל מבצע צבאי שיטפל במקורות האנרגיה הגרעינית באירן, כפי שנעשה בימי מנחם בגין בעירק ובימי
אהוד אולמרט בסוריה. ואז, המרדים היא ממשלת ישראל, והנרדמים הם האירנים אשר קונים את מה שדגן מוכר, מבינים כי מדינת ישראל אפופת פחד משתק, וההפתעה תהיה מושלמת.
אפשרות שנייה היא כי מאיר דגן לא מגובה בשום מידע על אודות מבצע צבאי כאמור, ומדינת ישראל לא יוזמת, בין בעצמה בין בשיתוף עם אחרים, שום מבצע קרוב לחיסול הגרעין האירני. במצב זה, דגן מעודד ומעורר את האירנים לפעול באין מפריע בכיוון של התעצמות גרעינית, ואצלנו נרדמים והוזים.
לא בהכרח הדברים נאמרו על-ידי מאיר דגן לאחר מחשבה מעמיקה ואחראית. תפקידו הרם והרגיש לא מבטל אפשרות של מעידה, טעות, רדידות מחשבה או טיפשות. כבר ראינו שר בכיר שנושק לחיילת בכוח הלשון, וראינו נשיא לא רחוק ממעשה זה. התפקיד והשררה לא מהווים חסינות בפני התנהלות שלומיאלית ולא מונעים הצהרות חלמאיות. גם שר הביטחון של היום, ברק, כבר פלט כי לו היה נער פלשתיני היה מצטרף לפעילות אצל כנופיות הטרור.
התקווה היא רק שממשלת מדינת ישראל עושה את מה שצריך, כדי להבטיח את אזרחיה ולמנוע סיכון. היתרון הצבאי של מדינת ישראל על אויביה, כולם יחד, יתרון ההולך ומתעצם - הוא יתרון העומד לרשות ממשלת ישראל אשר צריכה להפעילו בזמן הנכון.
