ביום ירושלים עבר מצעד הדגלים המסורתי באופן יוצא-דופן בשכונת שייח' ג'ראח, ובמקומות נוספים בירושלים המזרחית. סרטי הווידאו מהאירוע מצביעים על מציאות מדאיגה וחמורה. מאות בני נוער צעדו והשמיעו קריאות כ"מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים", וקללות נגד מוחמד והאיסלאם. ההסתה לוותה באלימות של הצועדים כלפי תושבים ערביים ופעילי שמאל. כל זה התרחש ביוזמת עיריית ירושלים, ול
כבוד היום שאמור לחגוג את הווייתה של העיר הקדושה.
אופייה של צעדה זו היה ידוע מראש לכל מי שמכיר את הזרמים והמגמות בחברה הישראלית ובחברה הדתית היום. מי שניתב אלפי בני נוער לצעדה הזו, גם אם לא התכוון לכך במודע, סיפסר בשנאה ותידלק את הכוחות הקיצוניים, שחלילה עלולים להוביל לעוד אלימות וטרור. המראה של תושבי ירושלים המזרחית מסוגרים על גגות הבניינים, והמוני הצעירים היהודיים הקוראים ברחובות קריאות שנאה נגדם, מעורר עצב וכעס. הוא מעלה מחשבות לגבי יחסי הגומלין שבין פחד ושנאה, לבין כוחניות לאומנית ואלימות. הצעירים במצעד, רובם חובשי כיפות, ספוגים בתחושות של פחד מהעתיד המדיני, והשפלה - ממה שנראה להם כאליטות של המדינה. הם חשים קורבנות ומבטאים תוקפנות. מצוקתם מתורגמת לגילויי שנאה כלפי שתי קבוצות: שמאלנים וערבים, שאת מותם ביקשו במילים מפורשות. אינני שונא אותם, אני חושש מאוד מהיד המכוונת שנאה זו - מעמדתה הפוליטית וההלכתית, ומהמקום המסוכן שאליו היא מובילה את כולנו.
העולם היהודי כולל בתוכו מסורות רבות לגבי היחסים כלפי מי שעמו נמצאים בסכסוך, אבל בנושא כבוד הבריות אין מחלוקת. כל מה שיהודי עושה חייב להוסיף כבוד לעם ישראל ולתורתו, ולא חלילה ההפך. כפי שאמר רבי יהושע [פרקי אבות ב', י"א]: "עין הרע, ויצר הרע ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם". בוז לדת מונותיאיסטית אחרת, השפלתה, קריאה לרצח והרג של יריבים פוליטיים ושאר הקריאות שעלו "לכבוד" יום ירושלים - אינם עולים בקנה אחד עם תורת ישראל וערכיה. כפי שאמר הרב קוק: "לא יתכן שפרוש תורת ישראל יסתור את המוסר הטבעי. כי תורתנו תורת אהבת האדם היא".
העובדה שהצעדה הזו, רווית השנאה, התקיימה לכאורה לכבוד יום ירושלים, במסגרת רשמית של ריקוד הדגלים המסורתי, מעלה שאלות קשות לגבי הזהות שאנו מעצבים לעיר הקדושה. הקדושה היהודית קשורה קשר הדוק ליחסים שבין אדם לחברו, וקדושתה של ירושלים אינה יכולה להיות מנותקת מהיחס הראוי למיעוטים החיים בה. האם אנחנוו רוצים לקשר את הזיקה היהודית לירושלים לשנאת קהילות דתיות ופוליטיות שונות? הצעדה לא רק מעוררת שנאה בין פלסטינים ליהודים, אלא גם מעוררת ניכור בין יהודים רבים ובין העיר שמרכזיותה התרבותית, הדתית והרוחנית חשובה כל-כך לעמנו.
ערכה הרב של ירושלים בעיניי, כיהודי מאמין המחובר לעיר בכל נימי נפשי, הוא בהיותה מרכז רוחני ומקום של השראה לחיבור בין האדם לאל. הבסיס הוא אמנם יהודי-לאומי, אבל המסר האוניברסלי של "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" - אותו פסוק מישעיהו [נ"ו, ז'] שאנו חוזרים עליו שוב ושוב בתפילות הימים הנוראים - הוא חזונו והוא ייעודה של המסורת והדת היהודית, ולא הפיכת הדגלים לאמצעי התרסה ושנאה מול זרים.
המצעד ומה שהוא מסמל מערער את ירושלים בשני מובנים לפחות: השנאה שהוא מטפח מאיימת על הביטחון הפיזי; ההסתה והאטימות ל"אחר" שהוא מפזר - מבטאים התדרדרות רוחנית ודתית, המגיעה לכדי חילול השם. אנו ב"שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם" קוראים למנהיגים ולאנשי חינוך ומעשה בחברה הדתית-לאומית בארץ, לגנות את התופעה המבישה והמסוכנת הזאת ולפעול למיגורה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
