מאמר זה אומנם נכתב לפני כשלושה שבועות ומפאת סיבות שונות פורסם בעיתונים אחרים, מהווה תזכורת הולמת לשלילה, על אודות אשר עובר על "צבאנו המהולל". לאי מי החפץ להבין מדוע חורקת מכונת הצבא הישראלי כה אנושות, הרי ההסבר מצורף להלן והוא מטריד את עמקי הנשמה.
פריצת מאות מפגינים פלשתינים-סורים לשטח ישראל באזור מג'דל-שמס בצפון רמת הגולן, יותר משמורה על נחישות הפולשים, מצביעה על אוזלת ידו של צה"ל. ניכר בפיקוד הבכיר הצה"לי כי הוא שבוי בשבלונות, אינו מסוגל לצאת מהקופסה, מתכנן מהלכיו בהתאם למלחמה הקודמת ובוודאי שלא למלחמת העתיד. האם יכולים אנו לסמוך על צבאנו בעיתות מצוקה? כן ודאי וודאי, אך איננו יכולים לסמוך על הפיקוד הבכיר הצה"לי כי ייתן את ההוראות וההנחיות המתאימות.
כבר נאמר כי הרוצה בשלום יכון למלחמה. מודיעין נאות ומדויק אינו בדיוק הכנות למלחמה אלא כלי עזר עבורה, באשר מודיעין, יהיה מתוחכם ומדויק אשר יהיה, לעולם לא יוכל לתת כיסוי מושלם לאירועים צפויים, וכך הכנות מבעוד מועד הצופות תרחישי יסוד ונותנות עליהן תשובות, הן ההכנות האמיתיות לאירוע, כמו למלחמה. כל זאת היה חסר באירועים שלפנינו. הוסף על כך כי באורח מסורתי נוטה המודיעין הישראלי לכופף הערכותיו בהתאם ל"רוח המפקד" התורן ומאוויי ליבו הפוליטיים, ואין תימה כי קיבלנו תבשיל קודח.
מכה צה"לית למזלנו, קיימים תמיד החפ"שים, הבד"א והקצונה הזוטרה עד בינונית על-מנת לעמוד בפרץ, להפעיל שכל ישר והקרבה בבלי די, ולהציל את עם ישראל מחורבן למרות ועל-אף מפקדים בכירים אשר יותר מאשר מצטיינים הם בשדה הקרב מצטלמים יפה בתקשורת ועל מגרשי המסדרים.
הפיקוד הבכיר הצה"לי שוקע יותר ויותר אל הבינוניות וזאת עקב תהליך אשר החל למצער בשנות השבעים המוקדמות והולך ומחריף עד ימינו אלה. הקצונה הבכירה הצה"לית מקודמת לתפקידה מתוך שכבה דקה ומצומצמת של כלל הקצונה, השייכים לשכבה הפוליטית ה"נכונה".
אם עד שנות השבעים נטה הציבור ברובו המכריע לעבר השמאל הישראלי וכך המדגם ממנו הגיעה הקצונה הבכירה היה רחב דיו, הרי שהחל בעשור ההוא החל הציבור לנטות ימינה ובהתאמה, עקב הדרה, החל המדגם ממנו הגיעו קציני צה"ל הבכירים להצטמצם ולהצטמק באורח מסוכן.
לכל מי ששירת בצה"ל לפני ואחרי שנים אלו, היה התהליך נראה לעין וברור לחלוטין. מלחמת לבנון הראשונה הייתה המלחמה הראשונה אשר צבר 'חוסר הכישרון' בין הקצונה הצה"לית הבכירה היה ניכר ובהתאם לכך אף נוהלו הקרבות. התופעה האמורה דירדרה את הצבא יותר ויותר. מלחמת לבנון השנייה הייתה השיא הנלעג הבלתי מחמיא של יכולת הפיקוד הצה"לי.
מזה 63 שנים שאין צה"ל מיישם לקחי קרבות באורח הוגן אלא עסוק בטיוח, בהאדרת הפיקוד הבכיר הכושל והמכשיל, על חשבון איכות הצבא. אך בארבעת העשורים החולפים הפכה תופעה זו למכה צה"לית. לא מיישמים לקחים, לא מיישמים מסקנות עקב כישלונות (באשר הכישלונות מכוסים בתלי תלים של גבבה), וכתוצאה מכך צועדת ישראל לעבר עתיד קיומי לא ברור.
לא נטעה רבות אם נאמר כי הפיקוד הבכיר הצה"לי מייצג את הכישרונות הגלומים בכ-20% מכלל צבר הקצינים הצה"לי הקיים (קח ותן), בעוד שכ-80% מודרים מדרגי הפיקוד הבכיר עקב נטיותיהם הפוליטיות השונות. אומנם הדברים נאמרים בהכללה וברי כי יימצאו אי פה אי שם גם מתוך המדגם המייצג הפחות, מספר קצינים מוכשרים בבחינת "גם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה המדויקת".
דהיינו, לא המוכשרים בעם הם המנהיגים צבאנו, אלא הסתברותית אלו הבינוניים אך התקינים פוליטית. ההוכחה לנאמר כאן נפרשה בתקופה האחרונה לעיני כל הציבור. המרב המכריע של קצונת צה"ל, המשטרה והשב"כ הבכירים בדימוס, מתפקדת בהתאם לנטיית ליבה מימים ימימה, לשמאל עד השמאל הקיצוני הישראלי שהפך להוותו מיעוט בעם. הללו מופיעים בתקשורת ומקדמים בריש גלי גישת שמאל עד שמאל קיצוני באורח חד-צדדי ואף נלעג, בלא שישיתו ליבם כי על עצמם, חסרונותיהם וכשליהם הם מצביעים בכך.
הדבר היה יכול להיראות כבדיחה לא מוצלחת, עד שנזכרים כי בידי אנשים אלו הפקדנו ואנו מפקידים בידי צלליהם גם כיום את גורלנו וחיי בנינו. ממש מבהיל.
רמטכ"לים מהשמאל אין בנמצא למצער ובמספרים מייצגים נאמנה את כמותם בציבור, קציני צה"ל בכירים בעלי אוריינטציה ממלכתית-לאומית. כמובן שמצב דומה שורר גם במשטרת ישראל, בשירותי הביטחון הישראלי למיניהם, במערכת המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, וכמובן בתקשורת. הבודדים שאכן מצליחים "להסתנן" ולהתברג בין שורות הפיקוד הבכיר, משמשים ברגיל כ"לאומיי-מחמד" על-מנת להכשיר את המינויים הגורפים של מיעוט אנשי שמאל למשרות פיקוד בכיר.
מלחמות לבנון הראשונה, השנייה ו"
עופרת יצוקה" נוהלו כולן בידי אנשים ש"עייפו מלנצח", אנשים בעלי אוריינטציה פוליטית נסגנית, ותרנית, חלושה, מתרפסת. אין המדובר כאן בחברי הכנסת הערביים, המדובר כאן בפיקוד העליון הצה"לי, כדי ביזיון וקצף.
מבצע "חומת מגן" נחשב להצלחה יחסית אך משום שנוהל בעיקרו בידי שדרת הדרגות הבינוניות עד נמוכות. מבצע "עופרת יצוקה" אשר נקטע באיבו באורח תמוה ואף פושע, מעיד על חוסר הנחישות, חוסר החתירה לניצחון על אויבינו, על כך שצה"ל הפך (למצער בדרג הבכיר) לצבא פוליטי למהדרין. בצה"ל שכחו כי על הצבא לנצח את האויב כל אימת שהדרג הפוליטי מורה לו כן, ועליו להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לקסרקטינים וחדרי הפיקוד העליון.
די אם נצביע על שורת הרמטכ"לים משך שני העשורים החולפים החל ב
אהוד ברק, אמנון שחק,
שאול מופז, בוגי יעלון (בינתיים התפקח - למזלנו),
דן חלוץ ו
גבי אשכנזי (הנוכחי
בני גנץ קרוב לוודאי כמותם בכוח ההסתברות אך עוד חזון למועד). אלו כולם מזוהים - באשר כך זיהו הם את עצמם לאחר פרישתם - עם השמאל עד השמאל הקיצוני. ברי כי הללו הקיפו עצמם באנשים בעלי מגוון דעות מצומצם ומצומק, חד-ממדי, ממש כמותם.
דווקא מקרהו הפרטי של
יואב גלנט והדחתו מהרמטכ"לות מלמד על הכלל. ממש כפי שהחונטה האזרחית תופרת תיקים ומכפישה את הללו אשר נחשבים "מסוכנים" לשליטת המערכת ה"לבנה" הרחבייתית, כך בדיוק נמרץ פעלה המערכת (עתה כבר משומנת מאוד) להדיח את גלנט. השביל המיותר במושב היווה את העילה לתפירת התיק ולסילוק מהדרך את הלוחמני-הלאומי, אולי המתאים ביותר למשרת הרמטכ"ל לעת הזו.
אומנם הרמטכ"לים שקדמו לתקופת אהוד ברק ואילך, אכן לא הצטיינו במקצוענות צבאית יתרה, אך למצער היו חדורים בתחושת שליחות לאומית ממלכתית המאגדת את כלל עם ישראל ואולי חשוב יותר - הללו חיפו על אוזלת ידם המקצועית, בכושר אלתור יוצא-דופן אשר בסופו של יום ניצח את מערכות ישראל דאז עבורנו אם כי בדרכים עקלקלות. לא כך הדבר החל בכהונתו של אהוד ברק (1991) ועד ימינו אלה.
איבון אינטלקטואלי למה הדבר דומה? לנישואי קרובים סדרתיים למשך דורות. החומר הגנטי במקרה זה הולך ומתעפש, הולך וחסר. כך, בהשוואה הדוקה למדי, הוא העובר על מערכותינו החיוניות ביותר. עורקינו החשיבתיים וכישורינו עוברים הסתיידות עורקים מתמשכת. ככל שחולף הזמן, הולך ופוחת, הולכים ושוקעים דורות הקצונה הבכירה הצה"לית כמו גם פיקוד המשטרה, שירותי המודיעין, בית המשפט העליון והתקשורת. ה"חומר הגנטי" של אלו הממנים את עצמם מתוך עצמם, תוך שמוודאים כי אך בני דמותם ייבחרו, "חומר גנטי" זה הולך ופוחת ומגיע בסופו של יום לרמה מסוכנת של מסוגלות וכישרון בהשוואה יחסית למסוגלות מתוך האוכלוסיה הכללית. משך כארבעה דורות שהשורות אינן רעננות יותר, אנשים המגיעים ל'דרג חוסר הכישרון' שלהם, ממונים לתפקידי מפתח בכל שדרות הצבא, המשטרה, המשפט והשלטון.
נראה כי מפקדי צה"ל, אפשר כי מפאת חוסר מסוגלות או מפחד ביקורת לא הוגנת כמו גם עניינית, כבר שכחו או דילגו מעל הצורך לתת תשובות לתרחישים שונים ברמות סכנה ודחיפות שונות, בעלי סדרי עדיפויות שונים ומשתנים. כאמור, הפיקוד הצה"לי מאובן אינטלקטואלית, עקב חסך אינטלקטואלי ומקצועי הנובע מברירה טבעית הלקוחה ממדגם אוכלוסיה זעיר וממוזער והולך, בעודם עמלים לכסות עקבות כישלונותיהם ולהדיר הפקת לקחים נאותה, ואינם מסוגלים לכן לתת תשובות למצבים עתידיים משתנים, מתפתחים ומתגלגלים. תרחיש זה חוזר על עצמו מדי פרק זמן בעודו הולך ומתעצם.
הערכת צה"ל הייתה כי המהומות ברמת הגולן תתפתחנה באזור העיר הסורית קונייטרה על הגבול הסורי, נאה, אפילו הגיוני. אך לא עלה על דעתו של איש לתת תשובה למצב משתנה או מתפתח בצורה שונה ובמקומות שונים. מדוע? נו, הכברנו כבר מספיק מילים מדוע.
בצה"ל נצמדים לפתרונות ידועים ומוכרים, פנייה לפתרונות חלופיים לפיזור הפגנות ואירועים פלשתינים-אזרחיים (המהווים למצער כשני שלישים מפעילותו המבצעית של הצבא כיום), אף אינה חולפת במוח הפיקוד (מזכיר את הפיאסקו של אי-חשיפת מנהרות ההברחה ברפיח). בבילעין ומהומותיה, לאורך שנים ארוכות מפעילים כדורי גומי ועשן חנק לפיזור הריטואל הקבוע שם. זה עוזר? כמובן שלא, וגם לא יעזור. מה עושה הפיקוד הצה"לי? מקווה כי מדי שבוע, למרות התנאים הזהים, המתעמתים הזהים והאמצעים הזהים בהם הוא נוקט, יקרה הנס והדברים ישתנו. אלברט איינשטיין כבר נתן סימנים לטיפשות, בהתנהלות מעין זו.
הבה ונקצין על-מנת להדגים יציאה אפשרית מהקופסה. אזור רמת הגולן שורץ רפתות המייצרות מדי חודש בחודשו אלפי טונות של צואת פרות חמה, ריחנית ומהבילה. ריכוז חומר מצחין זה במיכליות ניידות מיוחדות (אטומות בבקשה) וציודן במשאבות לחץ וזרנוקים, והרי לנו אמצעי טוטאלי לפיזור הפגנות וחודרים סורים ועזתים לשטחנו.
כל חודר כזה שיפגוש בסילון המצחין אל פרצופו קרוב לוודאי שיברח מסוריה לעירק ולא ישוב יותר מחמת הסירחון והבושה. סוללת מיכליות צואת פרות מול מג'דל-שמס, משולה לסוללת "כיפת ברזל" אחת מול אשקלון, התוצאה העקרונית אותה התוצאה.
אמצעי מעין זה אינו עובד דיו? אין בעיה, מיכלית צואת חזירים חמה, ריחנית ומהבילה מדירי החזירים של מספר קיבוצים תעשה העבודה אפילו ביעילות ובביזיון רב יותר למושפרץ. והנשק האולטימטיבי, חומר הפליטה של חיית ה"סרחן" ("סקאנק" - נפוצה במיליונים בצפון אמריקה) אשר סילון נוזל ההגנה המבחיל שלה, המסריח לאין שיעור וגבול, אשר משאך בא במגע עם עור האדם אין כל אפשרות שבעולם להסירו למשך מספר ימים, הוא האמצעי האולטימטיבי (קרוב לוודאי כי המוסרח יחוסל על-רקע
כבוד המשפחה באשר אין אפשרות לשאת את הריח... בדוק!).
הפגנת חוזק! כמובן, אין בדעתנו להמליץ על איזשהו אמצעי זה או אחר, והאמצעים אשר תוארו לעיל אך באו להדגים את התזה המדוברת. יתכבדו חכמי הדור, ישבו על המדוכה וימצאו את האמצעי היעיל והבלתי שגרתי ביותר עבור פעולות הצבא, וישנם רבים אחרים מאלו אך העיקרון ברור - צאו מתוך הקופסה, הביאו אנשים מוכשרים לצבא ללא תלות בדעותיהם הפוליטיות, אשר יבואו ויחליפו את אנשי הפיקוד הבכיר הכושל; ועיקר העיקרים - גשו לשידוד מערכות בכל נושא הסקת לקחי הקרבות בצה"ל והקימו אקדמיות צבאיות לחינוך והשכלה צבאית הנסמכים על אותם לקחי אמת.
לאור הצפי כי ניסיונות קיעקוע ריבונותה של מדינת ישראל על-ידי עשרות ומאות אלפי אזרחים ערבים העולים בלתי חמושים על הגדרות לאורך גבולות ישראל, צבאנו מחויב לאחסן את הנשק הצה"לי מאחור כקו דלית ברירה שני, ולהשתמש באמצעים שונים אחרים, מקוריים, דהיינו - אמצעים "אזרחים" ולא צבאיים, היעילים לא פחות, באשר הרומסים את הגדרות מפגינים קבל עם ועולם את חולשתו של הצבא החזק. מול הפגנות מודרכות-טכנולוגיה-נמוכה, יש להציג בשום שכל ולהכות בטכנולוגיה נמוכה. אפשר כי אך מספר חודשים מועט ואף פחות עומד בפנינו על-מנת להכין האמצעים ולתרגלם.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
