דרוש: רמטכ"ל קרבי, לא "בחור נחמד"

שאלה עתיקת יומין מעסיקה את הוגי הדעות והיא: האם האושר הוא מטרת החיים. בעיניי שאלה זו אינה מופשטת כלל ועיקר אלא נוגעת לכל אחד מאיתנו ישירות במהות העמוקה ביותר. כדוגמה מוזרה משהו לפירוש המעשי של הרדיפה האנושית אחר האושר החמקמק אפשר להביא את קורותיהם של שני אישים המוכרים היטב לכל אחד מאיתנו: הרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי והרמטכ"ל הנכנס בני גנץ, שקווי דמיון מפתיעים מספרים את סיפורם, אף כי עדיין לא נחתם הפרק האחרון בחייהם הציבוריים.

כל אחד משני הגנרלים הנועזים הללו חלם כל חייו הבוגרים להגיע לתפקיד הרמטכ"ל - ונכשל במימוש כמיהתו. אשכנזי איבד את חלומו כאשר דן חלוץ מונה לרמטכ"ל וגנץ נואש ממימוש תקוותו כאשר הפסיד במרוץ מול יואב גלנט.

קשה להעלות על הדעת איזו פגיעה אישית חש אדם במעמקי נשמתו, בעלבונו, כי ממש על סף הנכסף הוא מפסיד וכי משאלת חייו לעולם לא תוכל עוד להתגשם. סביר מאוד להניח כי האכזבה הזו צורבת צלקת עמוקה וכואבת במעמקי אישיותו. עד כמה גדולה הייתה ההיפגעות של גנץ יכולנו לראות כאשר בני גנץ - לאחר שלא נבחר - הפקיר את עצמו בידיה של אילנה דיין בתוכנית "עובדה" שהמוטיב המרכזי שלה היה חשיפת העלבון העמוק של המפסיד הנאלץ, שלא בטובתו, לנטוש את חלומו. הרושם המצטבר מן החשיפה הזו היה כי אנו חוזים באדם כבוי, ממש מי שחרב עליו עולמו.

אולם, כמו במקרה של אשכנזי, כך במקרהו של גנץ הגורל המתעתע החזיר לחיים את החלום שהלך לעולמו. אשכנזי הוחזר לשרות בתפקיד הרמטכ"ל לאחר התפטרות דן חלוץ ובני גנץ נקרא לשוב, ממש כאילו ביקשה יד הגורל להבהיר לשניהם כי שום אדם אינו יכול לומר מה היו חייו כל עוד לא הגיע יומו האחרון.

איש אינו יודע מה צופן העתיד לאשכנזי. יש פרשנים החוזים לו עתיד מנהיגותי בשדה המערכה הפוליטי, אך רק ימים יגידו אם נבואה מן הסוג הזה תתגשם אם לא. אבל דבר אחד ברור - אשכנזי יוצא לדרך חדשה כשמלוא תאוותו בידו. הוא את חלום חייו כבר הגשים כשכיהן בתפקיד הרמטכ"ל.

אבל לא כך פני הדברים בכל מה שקשור לגנץ שנבחר לכהונה הרמה כברירת מחדל, לא כמועמד ראשון במעלה אלא כמועדף ברמת סוג ב' - Second best .

כאשר אנו, אזרחי ישראל הצופים מן הצד, מנסים להבין מהו בעצם תפקיד הרמטכ"ל - צצות כמו מאליהן מספר תשובות אפשריות. האחת: החוק קובע כי הרמטכ"ל הא המפקד העליון של הצבא. השנייה: הרמטכ"ל הוא המנהל הכללי של הגוף הגדול והחשוב ביותר בקיומה של המדינה ועל כן הוא חייב להיות בעל תכונות ניהוליות יוצאות דופן. ואולי צריך הרמטכ"ל להיות עוטה עור הנמר של דמות הלוחם הקרבי, היודע להוביל את פקודיו אל מול פני המלחמה ולחזור משדה המערכה מנצח ורב תהילה. או שמא צריך הרמטכ"ל להיות בעל סגולות של אומץ וביטחון, מתינות רוח, בעל לב רחב וטוב, אדם שלא ישלח את לוחמיו אל הקרב, ואולי אל המוות, בכל מחיר, רק כדי להשיג ניצחון אישי.

עד היום מוקדם מדי לקבוע מה תדמיתו המצטיירת של הרמטכ"ל גנץ. הרושם שלי הוא שרב אלוף גנץ הוא "בחור טוב", איש משפחה מסור, משכמו ומעלה מבחינת רום קומתו הפיזית. ממש עלם חמודות. הוא מצטלם טוב, משתתף בטקסים חברתיים-יחצניים שבהם הוא משמיע מלים נעימות לאוזן. אך האם אלה התכונות שאנו מבקשים למצוא בקצין הבכיר ביותר שבידיו אנו מפקידים את האחריות לשמירת קיומנו הלאומי?

הרמטכ"ל גנץ כפוף לדרג הפוליטי ובמקרה הנוכחי הדרג הישיר הוא שר הביטחון אהוד ברק. הכפיפות ברורה לחלוטין ואין עליה מחלוקת אך בעיני כפיפות זו אין פירושה שהרמטכ"ל צריך להיות עושה דברו של השר, צייתן לכל הוראה, קצין שתמיד מקבל מרות, שאינו עומד באורח נחרץ על דעתו המקצועית-צבאית. על-פי התדמית המצטיירת עד עתה אני חושש שגנץ יהיה רמטכ"ל צייתן וממלא הוראות, שעיקר גורלו עלול להיות נתון בידי ברק - לטוב ולרע.

ניקח לדוגמה סיטואציה שכבר שיגרה לחיינו אותות אזהרה אדומים-בוהקים, אך עדיין לא התפתחה להיקף של לוחמה: הניסיון של פלשתינים - בינתיים רק בגבול ישראל-סוריה - לממש את מה שהם מכנים "זכות השיבה" ולחדור בהמוניהם, דרך גדר הגבול הממוקשת, אל תוככי ישראל, אל עבר ערי הולדתם או הולדת בני משפחותיהם. במלים פשוטות: להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, לשנת 1948.

רוב אזרחי ישראל אינם יודעים מה התוכניות של הפוליטיקאים שלנו - ראש הממשלה ושר הביטחון - להתמודדות עם התופעה שעוד עלולה להצית תבערה לוהטת בגבולות נוספים - לבנון ורצועת עזה, למשל - בדיוק כפי שאין אנו יודעים מה התוכניות המבצעיות שמכין צה"ל כמענה למה שעלול להתרחש, והאם מענה זה עוסק רק באספקטים הרתעתיים או כאלה שיש בהן אלמנטים של "מרחץ דמים" שיזכה לביקורת מכל אומות העולם.

אני מניח, במידה רב של סבירות, שהרמטכ"ל, כמומחה מוביל ומנוסה במקצוע הצבאי, מנחה את פקודיו להכין מענה נכון לכל תרחיש. אבל אינני יכול להימנע מן המחשבה, האנושית, שבוודאי יכולה לחלוף גם בראשו של גנץ - "מה יקרה אם אכשל במקרה שהשיטפון הפלשתיני יהיה גדול ורב ואנו לא נעמוד בו?".

אני מאמין שבדעתו של הרמטכ"ל גנץ חלפה המחשבה, גם אם רק להרף עין, שעתידו טמון בידי פוליטיקאים שיבחרו בו להיות הקורבן במקרה של כישלון - כפי שעשו בעבר, ודוגמאות לא חסרות - ויציגו בפניו דרישה שלא יוכל לסרב לה, לארוז את חפציו וללכת הביתה. ומכיוון שאין בודקים בשעת סכנה - אולי אפילו יהיה מי שינסה, "מטעמים של ביטחון לאומי", לחזור להחלטה המקורית, לבחירה המועדפת הראשונה, ולמנות את יואב גלנט לרמטכ"ל. ואם חס וחלילה כך יקרה - אולי אומר לעצמו הרמטכ"ל גנץ - עוד בטרם חיממתי את הכסא וכבר אצטרך לפנותו, ואת הקלון שילווה אותי כחשרת עבים מעיקה אצטרך לשאת עמי בכל מהלך חיי, עד יומי האחרון. והאושר הנכסף שלי, משאת נפשו של כל אדם - מה יהא עליו?

אילו אני הרמטכ"ל גנץ הייתי בוחר להיות המפקד העליון והקשוח של הצבא, בוודאי שלא "בחור נחמד". הייתי מקפיד לעמוד על דעתי המקצועית, קלה כחמורה, הייתי מבהיר לממונים עלי בדרג הפוליטי כי רק אני בעל הסמכות להחליט אם ראוי שישראל תצא למלחמה או לא, הייתי מביא את עמדתי הברורה לידיעת הציבור - אדון הפוליטיקאים - בדרכים מתוחכמות, הייתי דואג לכך שאיש לא יעז להתעסק אתי. ואל כל הדברים האלה הייתי עושה לא כדי שלא אהיה הקורבן, אלא אך ורק כדי למלא על הצד הטוב ביותר, המקצועי ביותר, הנחוש ביותר, את המשימה המכרעת שהטיל עלי גורלי המתעתע - להגן על העם ניצול השואה שהיה אוד אש דועך והפך ללהבה עזה היודעת להשיב מלחמה על קיומה ועתידה.

אני יודע - חייב הרמטכ"ל גנץ להבהיר לעצמו - שלא עלי המלאכה לגמור. אני רק נושא הלפיד במרוץ המלחמה הבלתי נגמרת, ובבוא היום אעביר אותו לבא אחרי. אבל הלפיד הזה, שכיום מופקד בידיי הנאמנות, חייב להאיר את המשך הדרך, תחת פיקודי, נוכח כל האיומים המאיימים להציף את קיומנו הלאומי מכל העברים.