המעשה והכוונה

מטבעו, האדם הוא מְהַלֵּך; הוא צריך להיות בתנועה שהרי "כל חי - מתנועע", ואם אין תנועה זה אומר שלא חיים ח"ו. אלא שצריכים לבדוק טוב טוב את כיוון התנועה, שלא נגיע למחוזות שלא שיערנו ולא עלו על דעתנו כאשר התחלנו לנוע. הדברים נכונים לכל אחד כפרט ונכונים שבעתיים למסגרת הכוללת אנשים רבים.

דומה כי אין חולק על כך שמדינת ישראל נמצאת כיום במעמד ומצב הרבה פחות טוב מכפי שמישהו העלה בדעתו שתגיע אליו לאחר חמישים ושש שנות עצמאות. האם יתכן שכיוון התנועה שלנו היה שגוי? האם יכול להיות שעודנו שגוי?

"טובת המדינה" היא הנימוק הכי אהוב על משמיעי הנימוקים בעד או נגד מהלך כלשהו ומשום מה - טובה זו לעולם אינה מגיעה. כולם מדברים בשמה וכל אחד מאשים את זולתו בכך שהטובה מאחרת לבוא ובינתיים הרעות מתגברות והולכות.

ומכיוון שאין אנו חושדים באיש כי הוא חותר במודע לכיוון שלילי, האם יתכן שהחתירה ל-"טובת המדינה" מנוגדת לחתירה לטובת תושבי המדינה? רעיון זה לא לגמרי מופרך אם לוקחים בחשבון שיתכן זיהוי של אדם/נושא-תפקיד, את טובת המדינה עם טובתו האישית, האם יתכן שזה מה שקורה אצלנו?

אכן, אם רוצים להבין את המערכת בה אנו חיים, חייבים לקחת בחשבון את הפוליטיקה שהשתלטה על כל מערכות חיינו. בהתבוננות שטחית למדי ניתן לראות שאין שום תחום שנותר נקי משיקולים פוליטיים; בשום תחום אין שוקלים שיקולים ענייניים בלבד, וספק אם ניתן לזהות מקרים או עניינים בהם עושים את מה שצריכים לעשות בלא להביא בחשבון את שיקולי הרייטינג, שבמהותם הם שיקולים פוליטיים.

וכאשר זה מה שעומד בבסיס השיקולים, בהחלט יתכן מצב בו נעים בכיוון שהוא טוב לרייטינג אבל רע מאד למדינה ולתושביה.

שותפות במקום תחרות

המונח 'רייטינג' אומץ על ידינו משפה זרה; בעברית אנחנו מבינים אותו כריצוי דעת הקהל. כמאמץ למצוא חן בעיני אנשים רבים ככל האפשר. אלא שזה יוצא מסורבל מדי אז אומרים 'רייטינג'.

דומה כי הרדיפה אחרי הרייטינג אופיינית לכל מי שעוסקים בצרכי ציבור במדינת ישראל; ספק אם ניתן למצוא אצלנו מערכת ששיקול זה אינו מנחה אותה; אם יש מכנה משותף לכל המערכות הקובעות את איכות (ולמרבה הצער, לעתים גם את משך) חיינו כאן - זהו המרכיב, הרדיפה אחרי רייטינג.

ואף אחד אינו חושב שמא הוא עצמו מהווה חלק בלתי נפרד מאותו תהליך שלכאורה הוא מנסה להלחם בו. שמא הדרך שהוא הולך בה מעצימה את השלילה במקום להתגבר עליה.

ואם זהו אכן המכנה המשותף - יכול להיות שהוא הגורם לתהליכי החורבן הבלתי נבלמים אצלנו, לא?! אז חשבנו שיהיה כדאי להשוות גישה זו אצלנו למה שעולה מפרשת השבוע שלנו, איך אז התייחסו לשיקולי רייטינג ומה אנחנו אמורים ללמוד מהם.

עם ישראל נמצא במדבר לקראת תום השנה הראשונה ליציאת מצרים. במחצית השנה האחרונה עסקו בהקמת המשכן והנה הוא עומד במלוא הדרו. במשימה זו כולם היו מאוחדים אבל החלוקה לשבטים שרירה וקיימת; שנים עשר שבטים ולכל שבט מערכת היררכית שבראשה עומד נשיא השבט, והנשיאים תופסים יוזמה.

(במדבר ז) [א] וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אתָם: [ב] וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטּת הֵם הָעמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים: [ג] וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי-עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:

ראה זה פלא, שנים עשר הנשיאים מקריבים ביחד קרבן לחנוכת המזבח. לא רק שאין תחרות ביניהם, הם אפילו משתפים פעולה.

יוזמה ברוכה

ולא רק שכולם באים ביחד וכל אחד מביא קרבן אישי הזהה בכל פרטיו לזה שהביאו האחרים בלי שום ניסיון להתחרות בזולת - חלק מן התקרובת אפלו מובא בשותפות מלאה: שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב (...) עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים (...). עשו חשבון שצריכים שש עגלות, אז חילקו את ההוצאה ביניהם; שלא יצא שמישהו נתן יותר מחברו.

למשה רבנו לא ברור מה לעשות עם יוזמה זו עד שה' מתערב:

[ד] וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: [ה] קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבד אֶת-עֲבדַת אהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבדָתוֹ:

ומדוע לא היה ברור למשה רבנו שצריכים לקבל מהם? ובכן לגבי העגלות - לא היה ברור למה ישמשו. ויתר פריטי הקרבנות - מי אומר שהנשיאים הם אלה שקרבנם יחנוך את המזבח?

(אור החיים) ויש לנו לחקור זאת, למה ימאן משה לקחת מידם נדבת ה'? ואפשר שלא רצה לקבל מהם עד שידע אם ה' חפץ שהם יחנכו המזבח או משה או אהרן, ומה גם שלא ראה עמהם שבט לוי, והוא הדין שהיה מסתפק בכל אחד שיבוא לחנוך המזבח בקָרבנו, אבל זולת זה בוודאי שהיה מקבל:

כלומר הספק היה לגבי הראשוניות של קרבן הנשיאים, לא לגבי עצם הקרבן. והם אכן מקריבים, אבל לא כולם באותו יום.

[יא] וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

(אור החיים) נראה כי כולם כאחד רצו להקריב ביום ראשון לחנוכת המזבח, שרצו שיתחנך מכולם יחד, וה' אמר נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם וגו', ואמר כי בכל הי"ב ימים יחשב חנוכת המזבח.

ברשימה הקודמת עמדנו על כך שאחדות בני ישראל תיתכן אך ורק "סביב לאוהל מועד", לעבודת ה' באוהל מועד, והנה לנו המחשה בפועל של רעיון זה ע"י שנים עשר נשיאי השבטים. הם כולם מאוחדים ברצון משותף לחנוך את המזבח. ה' מזהה כמובן את החיוב שבגישתם ומורה למשה להמשיך את חנוכת המזבח שנים עשר יום כדי לשתף את כולם.

מעשה זהה וכוונה שונה

[יב] וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת-קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן- עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה: [יג] וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: [יד] כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטרֶת: [טו] פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן- שְׁנָתוֹ לְעלָה: [טז] שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: [יז] וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב:

ואחר כך חוזר נוסח זה כמעט מלה במלה עוד אחת עשרה פעם, בתיאור קרבנו של כל אחד משנים עשר הנשיאים.

(רמב"ן) כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו (...) רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון, זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב, ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך.

ועדיין לא ברור לשם מה שתים עשרה החזרות כאשר ניתן היה לספר באופן כללי את פרטי הקרבנות הזהים ואת סדר ההקרבה של הנשיאים, בלא לפגוע בכבודו של איש.

(אור החיים) ותדע, כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתוועדו כוחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו; עוד, לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה.

או בעברית פשוטה, הגם שהמעשה עצמו הנו זהה בכל אחד מן הנשיאים, הכוונה הפנימית וכוחות הנפש המושקעים באותו מעשה - שונים מאדם לאדם, ואת זה מספרת לנו התורה בכך שהיא מפרטת את כל הקרבנות של כל הנשיאים.

הלואי עלינו גישה כזאת אצל ראשי הציבור שלנו. אצלנו הם בטח היו מתחרים מי יביא יותר ובעיקר מי יתפרסם יותר...

יתן ה' ונזכה לברכה האמורה בסופו של הפרק הקודם, ברכה הנאמרת לרבים בלשון יחיד כי האחדות היא תנאי לברכה.

(במדבר ו) [כד] יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: [כה] יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: [כו] יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: [כז] וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:

וכאשר אחדות ישראל תהיה במרכז חיינו, אז נזכה לברכת ה' ויהיה רק טוב ליהודים.