חג החגים

לא, הפעם אינני מתכוון למצנע, ולא ל"חג של החגים" שמיסד מצנע (בהיותו ראש עיריית חיפה) בכל חודש דצמבר בחיפה ("החג של החגים" - חנוכה היהודי, חג המולד הנוצרי, ועיד-אל-פיטר [חג הקורבן] המוסלמי).

הפעם אני מתכוון לחג החגים שלי.

ילדים אוהבים את פורים ואת חנוכה - הם שמחים לתחפושות, לסביבונים ולדמי-חנוכה, ועוד לא ערים לתכני חגים אלו... משפחתי חוגגת סביב החנוכיות - אצלנו לכל בן/בת משפחה יש חנוכייה משלו/ה.

משפחות אוהבות את סוכות ואת פסח - המפגש המשפחתי בסוכה ובליל-הסדר משמח תמיד גם אותי ואת משפחתי.

מתנחלים אוהבים את יום ירושלים - בעיקר השנה, כאשר המשטרה "דחקה" אותם לשכונת שייח' ג'ראח בירושלים המזרחית.

חקלאים אוהבים את שבועות, חג האסיף - זה עתה חגגנו ברוב עם את החג בשדות רביבים, עם עובדי מטע הזיתים, הרפת והלול; ועם הפרי העיקרי - ילדי הקיבוץ.

אבל חג החגים שלי, בכל ארבעים השנים שבהן הוא נחוג, הוא שבוע הספר. אני מחכה לו תמיד מתחילת האביב, אני אוסף מידע - מהעיתונים ומחברים - ומכין רשימות איזה ספרים ארצה לקנות, אני מכין סלים, מזומנים וסנדלים נוחים, ועם תחילת שבוע החג - מחר! - אני רץ לדוכנים.

ואחרי שבוע החג - מתחילה החגיגה: קריאת עשרות הספרים שאני קונה כל שנה: ספרות ושירה מקורית, ספרות מתורגמת, ספרי עיון, היסטוריה וידיעת הארץ (אני מחפש כל מילה על המדבר ועל הנבאטים, "שגעוני" הגדול, וגם מציע למכירה את החוברת שכתבתי "נווה-אילן ההיסטורית" - 45 שקלים, בחג תקבלו ב-35!...), העולם התת-ימי (אחד מתחביביי הוא צלילה), ומה לא.

את "שבע אמהות", ספרה האחרון של יוכי ברנדס, חברתי, קיבלתי ממנה עם הקדשה חמה מיד עם צאתו לאור. כך גם לגבי "הרוח על החוף עמד מלכת", של חברי פרופסור אמנון סלע. את ספרו החדש של דוד גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן", לא התאפקתי וקניתי מיד עם צאתו לאור ב-1.6... אחר-כך, התחלתי להכין רשימה לקראת מחר:

אשכול נבו - נוילנד; אלי עמיר - מה שנשאר; יורם קניוק - תש"ח; שולמית לפיד - ואולי לא היו; ניר ברעם - אנשים טובים; סמי מיכאל - מעוף הברבורים; וכמובן גם מספרות העולם ומעולם העיון.

ואיך כל זה קשור למרכז-שמאל?

רק אחרי שסיימתי את הכנת רשימת הקניות, שמתי לב: כל הסופרים, של כל הספרים הנזכרים לעיל - הם עמיתיי למחנה השלום, או המחנה הסוציאל-דמוקרטי, או מחנה המרכז-שמאל. כולם!

טוקבקיסטים ימניים בוודאי ישתוללו. אבל ברצינות - האם אין בכך חומר למחשבה?

אורי צבי גרינברג (אהבתי חלק משיריך), פרופסור בנימין אקצין (מורי בעבר באוניברסיטה העברית), משה שמיר (אני "מת" על "פרקי אליק - במו ידיו") - מי יגול עפר מעל עיניכם?