בחודשי הקיץ

לילה לא קל עבר עלינו בבית. נערים בגיל העשרה החליטו להפוך את השכונה שלי לפאב שכונתי. לא צריך הרבה בשביל זה. לתפריט דרוש מיץ אשכוליות, וודקה והמון אקסלים. להוסיף לזה מוזיקה מטלפון נייד של מישהו, נערות, והורים שמרוויחים שקט בבית, עושים את שלהם. אחת או שתיים בלילה זה בדיוק הזמן להתחיל את החלק של הטראנס במסיבה. למרות הרעש הנורא אף שכן לא יוצא להעיר. בבאר שבע הערה כזו נגמרה בדקירה. לאף אחד אין חשק להידקר. הבוקר בא ולעבודה. עבר עוד לילה.

אני חוזר מהעבודה ומנסה למצוא כמה רגעים של שקט. בחוץ מחליטים ילדים להפוך את השער של הבית שלי לשער הכדורגל שלהם. הם ילדים בני חמש עד עשר ששמים פס על כולם. אני יוצא ומבקש מהם להפסיק והם מתעלמים. בפעם המי יודע כמה מחליט אחד מהם להגיב אליי ומפטיר "לא רוצה. מה תעשה?" והאמת, אין לי מה לעשות. בילדותי תשובה כזאת לאדם מבוגר לא הייתה באה בחשבון, ואם הייתה כזו אז סטירה מההורים בהחלט הייתה באה בחשבון. אבל בטרם יגיעו אליי אנשי המועצה לשלום הילד, אני מבהיר שזה כבר לא בא בחשבון. אני מבליג ונכנס הביתה.

אין לי כוח להסביר להורה צדקן שהבן שלו לא מלאך, בעוד שעיניו מלמדות שהוא מסנגר על בנו רק מתוך פחד. הפחד להיות הורה שלא עוזר, שלא מגבה, שהוא לא חבר אמיתי גובר על ההיגיון הפשוט. גובר על האמת הפשוטה - אין להורים כבר כוח להתעסק עם הילדים שלהם. יש לנו דור שגדל על טהרת "זכויות הילד" ואין לו מושג לגבי חובות. דור שההורים נישקו את רגליו כשנולדו, ועכשיו הוא בועט בהם בוולה ישר לפנים. נותר רק חוסר האונים והוצאת התסכול על המורים שגם ככה איבדו כל סמכות.

אני מטייל לי להנאתי ברחוב העיר כדי להתרחק מהרעש באזור מגוריי. לפניי צועד צעיר כבן שבע עשרה ובידו בקבוק בירה. הוא שותה אותו תוך כדי צעידה כשידו הפנויה מתנופפת במרחק מגופו כדי שנחשוב שהוא לא יכול לקרבה לגופו בשל שריריו החסונים. אני כבר מזהה את השלב הבא אבל רוצה להאמין שלא. אבל אני מתבדה. הצעיר מסיים את הבקבוק ומנפץ אותו על המדרכה בקול. עתה ששני ידיו פנויות הוא יכול ללכת כששניהם יחד מתנופפים במרחק מגופו כאמור- בשל גופו החסון ושריריו המשתרגים (רק נציין שאם הוא היה נשען על עמוד חשמל לא היו מרגישים בהבדל ביניהם).

אני מחליט לבקר את קרובי משפחתי הגרים בצפון העיר. באזור של בתי קרקע יקרים מאוכלס בזוגות צעירים אני מניח שיהיה הרבה יותר פשוט. אני רואה שלושה ילדים כבני חמש הרוגמים מכוניות החולפות ליד ביתם. כל מכונית שמאיטה גורמת להם לרוץ ולהסתתר מתחת לסינור של אמא שלהם. היא מאושרת עד לעמקי נשמתה. היא רק לא יודעת שהילדים האלו יתחבאו עוד הרבה פעמים מתחת לסינר שלה. יתחבאו מתחת לשם היפה הזה שנתנו לילדים האלו "בני טובים". עם שם כזה ההורים יכולים לפתור את עצמם מאחריות. הרי "הורי טובים" הם כבר לא. אז לפחות ילדי טובים (למי טובים?).

אני יושב לי בביתי וקורא עיתון. בעיתון מספרים לי שעם פתיחת שנת הלימודים הבאה מציבה המשטרה, בתיאום בתי הספר, מצלמות אבטחה בבתי ספר בערים שונות . זה חלק מהניסיון להפחית את האלימות בבתי הספר. יש הטוענים לפגיעה בחופש הפרט, ויש המצביעים על ירידה ברמת הפשיעה.

לצערנו, את חשיבותן של המצלמות אנו רואים בעיקר בבתי המשפט לאחר מעשה. ובכלל, האם לעבריינים זה באמת אכפת? למצלמה המצלמת קבוע מתרגלים מתי שהוא, גם לומדים שלא צריך לעמוד מולה אם לא רוצים להיתפס. ואז מה?