מהפכה כדרך מילוט

המרת הנישואין כדת משה וישראל בטקס נישואין אזרחיים אינה רק שינוי פורמלי-טכני כי אם "מהפכה", הן מן ההיבט ההלכתי, הן בתפיסה המשפטית והן במשמעות החברתית-ציבורית. כל דיון בשאלה האם שינוי אופי טקס הנישואין במדינת ישראל הוא אכן רצוי מחייב בחינה של כל שלושת ההיבטים הללו.

מבחינה הלכתית, רוב רובם של פוסקי ההלכה ובמיוחד אלו בדורות האחרונים (כגון הרב משה פיינשטיין, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב עובדיה יוסף) סבורים כי אין לנישואין אזרחיים בין שני יהודים כל תוקף הלכתי (אם כי כדי לצאת ידי כל הדעות נוהגים לכתחילה לסדר גט לחומרא בלבד). משמעות הדברים היא שבעיני ההלכה בני זוג אשר בחרו להינשא בנישואין אזרחיים לא יצרו קשר נישואין המוכר בתפישת עולמה של ההלכה.

לעומת זאת, העמדה אשר אימצה מערכת המשפט עומדת בסתירה ברורה להיבט ההלכתי המקובל. אף על-פי שבמשך שנים רבות שאלת תוקפם של נישואין אזרחיים אשר נערכו בין תושבי ישראל בחו"ל ("נישואי קפריסין", "נישואי מקסיקו" וכדומה) הייתה שנויה במחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון, היום שאלה זו הוכרעה באופן חד-משמעי. פסיקת ביהמ"ש העליון מכירה בתוקפם של נישואים אזרחיים אף אם נערכו בין שני יהודים תושבי ישראל. בהקשר זה יצוין כי עדיין נותרה מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון לגבי תוקפם של נישואין אזרחיים אשר נערכו בחו"ל בין יהודי לבין מי שאינו יהודי כאשר מי מהם תושב ישראל.

ההתנגשות בין עמדת המשפט העברי לבין העמדה שאימץ המשפט האזרחי-ישראלי באה לידי ביטוי בשיח הציבורי-חברתי-תרבותי המתנהל סביב שאלת מקומם של הנישואין האזרחיים במדינת ישראל. דיון זה הינו ביטוי נוסף לקונפליקט ולמתח הקיימים בזהותה של המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" כאחד.

זהותה היהודית (ולאו-דווקא הדתית) של המדינה תובעת שימור של מסגרות המבוססות על מסורת יהודית, תרבות והיסטוריה, כאשר כל אלו מהוות אוצר לאומי שאין לוותר עליו בקלות. החיבור עם המסורת העתיקה רבת הדורות הוא בעל משמעות מיוחדת דווקא בצמתים הגורליים במעגל החיים של האדם. כפי שכבר העיר נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, השופט שמעון אגרנט (בפסק דין סקורניק נ' סקורניק), לכל חברה יש הזכות - ואולי אף החובה - להגן ולשמר את אוצרות תרבותה ובייחוד במועדים בעלי ערך וחשיבות בחיי הכלל והפרט גם יחד. לעומת זאת, ערכי הדמוקרטיה מקדשים את זכותו של היחיד לנהוג באוטונומיה בחייו בכלל ובצמתים המשמעותיים בפרט. מתן עדיפות לעמדה ערכית אחת על פני השנייה יש בו כדי להשליך ואף להכריע בדיון סביב מקומם של נישואין אזרחיים בקרב הציבור הישראלי-יהודי.

זאת ועוד: על המדינה מוטלת חובה לתת מענה לאלפי אזרחיה אשר אינם בני עדה דתית מוכרת כדי שיוכלו להינשא כרצונם ובכבוד. ההכרה בחובה זו הובילה לחקיקת "חוק ברית הזוגיות לחסרי דת" בשנת תש"ע-2010 ביוזמתו של ח"כ דוד רותם, ועל כך יבורך. ההתמודדות עם השאלה האם יוזמה זו של "חוק ברית הזוגיות" הינה סיום של תהליך או רק שלב ביניים (אשר יורחב אף ליהודים) הינה מרכיב נוסף בוויכוח על מקומם של נישואין אזרחיים במדינתנו.

האמת היא כי ההתמקדות בצורת הנישואין מבלי לבחון את תוצאותיה בכלל ואת מהות הגירושין בפרט מתעלמת מאחת הסיבות העיקריות לדרישה לקיומם של נישואין אזרחיים במדינת ישראל. לצערנו הרב, הגירושין בארץ כדת משה וישראל הופכים לעתים קרובות ל"שדה קרב" של ממש ול"מלחמת התשה", כאשר הקרבנות הם לא רק בני הזוג אלא אף, ואולי בעיקר, הילדים. סחיטה, איומים ותמחור הגט הפכו לדברים שבשגרה בהליכי גירושין. הדיונים המשפטיים - בין בביהמ"ש לענייני משפחה ובין בבית הדין הרבני - ארוכים ומעייפים ואינם נותנים תמיד מענה אמיתי לבעיות הקשות היומיומיות שעִמן מתמודדים בני הזוג וילדיהם.

אי יכולתה של המערכת המשפטית וההלכתית להתמודד עם הנשורת ועם תופעות הלוואי השליליות של הגירושין כדת משה וישראל מרתיעה ציבור רחב מלחשוף את עצמו לשליטת הממסד הדתי אשר דורש כי בין בני הזוג יסודר גט פיטורין כדת משה וישראל כדי להתיר את נישואיהם. חלק גדול מן המבקשים להינשא בנישואין אזרחיים רואים בפתרון זה "דרך מילוט" כדי לפטור את עצמם מן הצורך להתמודד עם המערכת הדתית ועם בן-זוגם בשעת גירושין.

סביר להניח שאם יחול שינוי שורשי בתהליך הפרידה והגירושין במדינת ישראל הרי ששאלת אופי הנישואין תהא משמעותית פחות. שינוי בהליכי הגירושין אשר יהפוך את ההתנהלות המובילה לגירושין למכובדת ומכבדת יותר תוך שהמערכת המשפטית עצמה מייצרת ודאות ומנגנונים ראויים למניעת ניצולה לרעה על-ידי בן זוג אחד כלפי רעהו, יש בה בכדי לשנות את תפיסת הציבור לא רק ביחס לגירושין כדת משה וישראל אלא גם ביחס לנישואין כדת משה וישראל.