הקפיטליזם המרושע

מדוע יהודים חשים כל כך שלא בנוח עם הקפיטליזם, לא רק בדמותו הגרוטסקית המוצגת כחמדנות ספקולטיבית וכניצול למען רווח, אלא עם עצם הרעיון של ארגון הכלכלה על-פי עקרונות השוק החופשי?

לשאלה זו, כמו רבות אחרות, התייחסו משתתפי הכנס "שווקים חופשיים והתקדמות חברתית" שנערך ב-29.5.11 על-ידי מכון ירושלים לחקר שווקים (בשיתוף פעולה עם מגזין "מראה"). הנחת היסוד של הכנס הייתה העובדה שאין עליה עוררין, כי מדינות השוק החופשי נוטות לאמץ בדיוק את החירות ואת הסובלנות שאיפשרו ליהודים לשגשג. מדוע, אם כן, יהודים רבים נוטים לעבר אידיאולוגיות פוליטיות ליברליות ושמאלניות, המוציאות לשוק החופשי שם רע?

לפי אחת התיאוריות המוכרות, הטעם לכך נעוץ בקשר ההיסטורי שבין כסף ובין ההיררכיות האריסטוקרטיות, במיוחד באירופה, שהיו בעלות גוון אנטישמי מובהק. יש כמובן משהו בטענה זו, אך קרוב לוודאי שיהודים לא היו שורדים ומגיעים לתקופה המודרנית, ובוודאי לא לזו הפוסט-מודרנית, ללא כישרון עשיית-הכסף שלהם. אלא שכישרון זה לא היה בא לידי ביטוי ללא נפילתן של אותן היררכיות ישנות, ונפילה זו התאפשרה בשל התפשטותו של הקפיטליזם המודרני.

האם מדובר רק במיתוג גרוע שבו משתמשים מצדדי הקפיטליזם? סברה זו העלה ראסל רוברטס, פרופ' לכלכלה באונ' ג'ורג' מייסון, ממשתתפי הכנס. לדעתו, קידום הרעיון של ממשלה קטנה המותירה בידי משלמי המיסים חלק גדול יותר מכספם, הוא אסטרטגיה גרועה. לעתים קרובות מדי עמדה זו נתפסת כבלתי צודקת, כאנוכיות גסת רוח, ובמיוחד אצל היהודים - כאנטיתזה לציווי הקדוש העכשווי של "תיקון עולם".

במקום לרתום את הרעיון של השוק החופשי לעגלה של מיסוי נמוך ושל ממשלה קטנה, אמר רוברטס. הוא היה מדגיש דווקא את האופן שבו אינטרסים חברתיים קולקטיביים מקודמים לא על-ידי רגולציה ממשלתית, אלא באמצעות "שיתוף פעולה הנוצר מעצמו", שהוא מעֵבר לממשלות ולכוחות השוק גם יחד. לדוגמה, בארה"ב, שלא כמו בישראל, על הדת אין רגולציה מטעם המדינה, והתוצאה היא שהאמריקנים נהנים משוק תוסס של רעיונות דתיים. ובניגוד לכך, היהדות בישראל רתומה לרגולציה של מדינה, והיא סובלת מכך מאוד.

ומה יש ליהדות עצמה לומר על השוק החופשי ועל קידמה חברתית ומוסרית? בעניין הצדקה והנדיבות, למשל, מאמין רוברטס כי אם משאירים אותן לנפשן, אנשים ישתפו פעולה זה עם זה באופנים שהם מעבר לאינטרסים המסחריים גרידא, ויעשו יותר לא רק למען עצמם, אלא גם למען אחרים. במילים אחרות, החירות המהווה חלק בלתי נפרד משיטת השוק החופשי בעצם מעודדת הן צדקה והן נדיבות.

מינון בריא של אהבה עצמית

לעומתו, העדיף הפילוסוף יוסף אייזק ליפשיץ מ"מכון שלם" דווקא להדגיש הבחנה שמקורה במחשבת ישראל: זו שבין צדקה טהורה, שבעיניו מצוייה "מחוץ לשוק", ובין "נדיבות", המתבטאת בסיוע לאחרים להיכנס לשוק, ובכך להיטיב עם עצמם בהמשך.

ליפשיץ מסביר כי היהדות מקבלת את העיקרון, שבכל בחירה בין האדם לבין רעהו, העמדת עצמך לפני האחר היא לגמרי לגיטימית; למעשה, לא ניתן למלא אחר הציווי התנ"כי "ואהבת לרעך" בלי מינון בריא של אינטרס עצמי. לכן מכוון אותנו ליפשיץ לחשוב על השקעה - במיוחד ברמת המיקרו - כטוב נורמטיבי. למשקיע אומנם יש סיכוי להרוויח, אך מוסרית, מה שקובע הוא הצבת ה"רֵע" בנתיב המוביל לעצמאותו הפיננסית.

ניתן להרחיב את הרעיון גם לרמת המקרו. אחרי ככלות הכל, היסטורית, הקיום היהודי היה תלוי לא רק בצדקה הפרטית, אלא ברווחתה של הקהילה, בדיוק זו הנובעת מהשקעה שמניע אותה אינטרס עצמי בריא. "זהו סוג של סגולה פוליטית", טוען ליפשיץ, "המייצרת כוח פוליטי מלמטה כלפי מעלה". תולדותיה של קהילת יהודי אמריקה הן עדות מובהקת לאמיתותה של קביעה זו.

אך כיצד יכולים יהודים (כמו אחרים) שלא להיות נבוכים נוכח הסערה שנגרמה מן המשבר הפיננסי העולמי? האם אין הוא מהווה כתב אישום אולטימטיבי נגד השוק החופשי, הוכחה מובהקת לכך שהחברה זקוקה ליותר רגולציה כלכלית? פרופ' (אמריטוס) סם פלצמן (מביה"ס למנהל עסקים באונ' שיקגו) שלל זאת בכנס מכל וכל, וטען כי המציאות היא דווקא הפוכה: יתר רגולציה של התנהגות כלכלית דווקא מעודדת התנהגות המובילה למשבר פיננסי.

פלצמן מצביע על כך שלא ניתן לדכא לחלוטין, באמצעות תקינה ביורוקרטית, את הנטייה האנושית ליטול סיכונים. כך, בנקאים ומנהלי חברות אמריקנים ואירופיים, במאמציהם למצוא דרכים לעקוף את ההשפעות שאותן נועדה הרגולציה להשיג, הפעילו מעגל קסמים, שבו ההתנהגות העוקפת תקנות מולידה עוד תקינה, וזו בתורה מעודדת עוד התנהגות עוקפת. אחרי המפולת שאירעה, הנזק הועצם על-ידי נכונותה של ממשלת ארה"ב להציל את הבנקים ואת החברות הגדולות, ובכך למעשה תגמלה אותם על החלטות כלכליות נוראות במקום להעניש עליהן.

ניתוח הסיבות למיתון הכלכלי הנוכחי הוא כמובן משימה מורכבת ביותר, גם בלי להתייחס לוויכוח הנוקב המתחולל בין כלכלנים ואחרים. אך הנקודה שאותה ביקש פלצמן להדגיש היא, כי חיי הכלכלה הם הרבה יותר מדי רבגוניים ומסובכים מכדי שיוכלו להיות כפופים לתכנון ממשלתי, העלול לעכב התקדמות חברתית באותה מידה שהוא עלול לקדם אותה. אם עמדה זו, כמו אחרות שהושמעו בכנס, עדיין נשמעת ככפירה בעיקר, הסיבה לכך, לפחות בחלקה, היא התפיסה שקנתה לה אחיזה במחשבה הליברלית, כולל בזו היהודית, שהקפיטליזם כשלעצמו הוא אידיאולוגיה מרושעת, שנוצרה על-מנת להיטיב עם "העשירים" על חשבון כל היתר.

על טענה זו היטיב להשיב ההיסטוריון פול ג'ונסון, שאמר כי בהבדל מסוציאליזם, קפיטליזם הוא הדבר הרחוק ביותר מ"אידיאולוגיה שהמציא אותה בחלומו פילוסוף כלכלי". קפיטליזם הוא בעצם דרך חיים, שפשוט התפתחה "מהעסקות החופשיות והבלתי מתואמות ומתנועותיהם הבלתי מפוקחות של אינספור בני אדם בלתי ידועים" - שהביאו לאנושות תועלת ללא גבול.