"עלינו כמפקדים לבדוק ולאפיין בצורה יסודית את רקע החיילים. יש לראיין את החיילים בעלי הפוטנציאל שעלולים לפגוע בבטחון המדינה ולשבצם בהתאם בתפקידים בהם אינם חשופים למידע רגיש". הוראתו של מפקד אוגדת יו"ש, תא"ל ניצן אלון, למידור חיילים
מתנחלים, שדלפה, נראית סבירה במבט ראשון. הרי מי רוצה "לפגוע בבטחון המדינה"? אלא שהדוגמאות שצירף בהמשך תיארו חיילים ששיבשו עקירת מאחזים.
מטבע הלשון "בטחון המדינה" גוייס כאמצעי תעמולתי לקידום אג'נדה פוליטית שמאלנית, שאותה אלון משליט ביד רמה. לאחר הטבח באיתמר יוחסה לאלון האמירה שהרצח היה תג מחיר ערבי בתגובה למעשי יהודים. לגבי התפרעויות בלעין ונעלין הביע אלון נכונות בשם צה"ל לספוג בקבוקי תבערה לצרכי תדמית, ותושבי הר חברון זוכרים היטב את ההפקרות הביטחונית בכבישים בתקופת כהונתו כמח"ט עציון. מור, אישתו, חתומה יחד עם
אורי אבנרי ואנשי שמאל רדיקליים על מכתב תמיכה ב'מחסום ווטש'. אם כבר דואגים ל"מידע רגיש", אז אולי אותו יש לשקול "לשבץ מחדש"?
בינתיים אלון הוא הדורש למדר חיילים מתנחלים. מה השלב הבא? כל חובשי הכיפות? אולי שאלונים פוליטיים לכל החיילים? ואם ישקרו בשאלונים? האם יפרסם צה"ל סיסמה דומה לפרסומת נגד האיידס? "כשאתה חושף תוכנית פינוי מאחז לחייל, הוא יספר לחבר, שיספר לחברתו, שגיסה דתי, שיספר לאביו, שמכיר מישהו שאחותו היא בת דוד של חבר של נכד... סכנה! מישהו מהם עלול לבוא במגע עם מתנחל..."
לאחר הקמת הרש"פ נותרו רק המתנחלים תחת ממשל צבאי, שלטון רודני שבו שר הביטחון קובע הכל, רומס את זכויותיהם עד דק - והכל לפי החוק. המקום היחידי בעולם, פרט לסעודיה, שבו אסרו בחוק רק על יהודים לבנות הוא ביו"ש. המנהל האזרחי שהוקם עבור הערבים הוסב להתנכלות להתיישבות היהודית. מסלול מכשולים ביורוקרטי מונע כל אישור בניה חדשה. צוות משפטי מיוחד משמש כמפקדה המנהלת מערכת אכיפה סלקטיבית לדיכוי ההתיישבות, תוך אפליה זועקת לשמים מול עבריינות ערבית ואנרכיסטית. קבלן הביצוע הראשי של הרדיפה הזו הוא צה"ל.
מאחר ששטחי יו"ש לא סופחו, קיים צורך בצו צבאי פורמלי לכל פעולה שלטונית אזרחית. כך הוסב באופן מיידי וכחוק 'היטל הבצורת' לייקור חריגות צריכת מים ע"י צו צבאי לשם הפעלתו ביו"ש, אך על תקנה המיטיבה עם האזרח, הצבת לוחות סולאריים על גגות המאפשרת לאזרח למכור חשמל למדינה, חתם הצבא לאחר כשנה וחצי, ורק לאחר שהופעלו עליו לחצים מן הכנסת.
במפגן קיצוני של אטימות, כפיות טובה וטמטום הרס המנהל האזרחי, כלומר צה"ל, בריכה צנועה ליד אלון מורה, "מעיין כפיר", הקרויה על שם סמ"ר אבנר כפיר חזי שנפל בלבנון. קצינת נפגעים נשלחה לנחם את המשפחה לאחר שהאם אמרה כי הרגישה שבנה נהרג שוב - הפעם ע"י הצבא שבו שירת ובמסגרתו נפל. צו הריסה הוצא לבריכה נוספת המנציחה את סמ"ר עמשא משולמי שנפל בלבנון ביום השנה הראשון לגירוש משפחתו מנצרים. אותם מדים שלבשו עמשא וכפיר, לובשים גם הורסי הבריכה וגם הקצינה המנחמת. את טירוף המערכות הזה מנהלים
אהוד ברק וניצן אלון.
עירובו של צה"ל עד צוואר בפעילות פוליטית לדיכוי הקיום היהודי ביש"ע ובייחוד בשימוש בו לגירושם בכוח של אזרחי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם, העמיד את המתנחלים בפני דילמה חריפה. הדרך הקלה הייתה להפחית למינימום מעורבות והתנדבות בצבא שהפך לכלי לדיכויים ולעקירתם, אך האחריות הלאומית ואהבת הארץ הובילו את המתנחלים לבחור דווקא בדרך קשה - להיצמד לאדמת יו"ש ביתר שאת וגם להתנדב בהמוניהם ליחידות הקרביות.
ממכתבו הנואש של אלון עולה כי לא מעט חיילים הפיקו את הלקח ומיישבים את הסתירה ע"י הפרדה בין פעילות ביטחונית לבין פעילות פוליטית שמבצע צה"ל, ובעוד הם תורמים בכל מאודם לביטחון, הם משבשים את הפוליטיקה. עובדה - למרבה המבוכה גם המכתב של אלון הודלף... התוצאה היא שדווקא "בטחון המדינה" אינו נפגע, בעוד שנגד יהודים נכשל צה"ל שוב ושוב. בבניין ירושלים ויש"ע ננוחם.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
