הסטטיסטיקה של הנופלים

יום ראשון בבוקר. אני מסיעה את בני בדרכו לבסיס. מחבקת אותו שוב, מנסה להשהות את רגע הפרידה, נוצרת בלבי את מבט עיניו, עד לחופשה הבאה. הוא יורד מן המכונית, הנשק תלוי על כתפו, ואני ממשיכה בדרכי לעבודה, כשבלבי מועקה כבדה: זהו אותו כאב קבוע של חשש ודאגה שהפך לחלק משגרת חיי מיום שהתגייס בני לצה"ל.

לכאורה אין בכך כל חדש. כך מרגישים בישראל מאז ומתמיד כל אם וכל אב ששולחים את ילדיהם לצבא. הציפייה שיטלפן, הציפייה שיבוא, הדאגה למצב רוחו, ובעיקר: הפחד מן המקום בו יוצב, הפחד שמא חלילה יאונה לו רע.

אלא, שבשנים האחרונות מצטרף לכל אלה כאב נוסף, קשה ומעיק: אשמה. על כך שלא עשיתי מספיק בכדי למנוע מבני את הצורך לסכן את חייו במלחמה חסרת תוחלת.

כמו רוב בני דורי, גם אני חינכתי את ילדי בתוך קו התפר הבלתי אפשרי של הרצון להגן עליהם מפני סכנות ולפתח בהם ערכים של חתירה לשלום, מצד אחד, ושל נאמנות ודאגה למולדת ואף נכונות להקרבה למען הגנה עליה, מצד שני.

זהו הדיסוננס, שבתוכו מתקיימת ישראל מאז הולדתה, ושבתוכו חונכנו גם אנחנו, וגם בני הדורות שקדמו לנו. וכשהבן מחליט ללכת לשירות קרבי, אנחנו דואגים, חוששים, אבל באותו זמן גם גאים בו ובבחירה שעשה.

לו שאל אותנו מה לעשות, רבים מאתנו היו מתקשים להשיב. וכך, דור אחר דור, אנו עושים את המעשה הבלתי טבעי ביותר שניתן להעלות על הדעת: אנו שולחים - לגמרי במודע - את היקר לנו מכל, לסכן את חייו.

אנו נותנים להם הכל, משקיעים בהם את נשמתנו, עובדים עד מעל לכוחותינו בכדי לאפשר להם חינוך טוב, התפתחות אישית, פינוקים, וטיולים. אנו קמים באמצע הלילה על-מנת להסיע אותם, לא ישנים כשהם נתקלים בקושי, מתרגשים איתם, חוששים איתם, נוסעים עד קצות הארץ בכדי להביא להם ממתקים, יושבים ליד מיטתם כשהם חולים, וליד הדלת בדאגה כשהם מאחרים לשוב מבילוי. ורק על חייהם, פשוטו כמשמעו, איננו נלחמים. מקבלים כגזר דין שאין עליו עוררין את שליחתם למלחמה שאין שום הוכחה להכרחיותה. יתירה מכך: יש כל כך הרבה הוכחות להיותה מיותרת.

האומנם אין ברירה?

אני שייכת לדור שנולד להורים ניצולי שואה, אשר נאלצו לשוב ולהלחם בכדי לאפשר ליהודים להקים את מולדתם, ולהגן על עצמם. ובצד הביקורת שלי על המדיניות של ישראל, אין לי כל ספק בצדק שבהקמתה ובמלחמה על קיומה.

שנים רבות אכן נלחמנו מלחמת אין ברירה. שנים רבות היה החיבור בין מחוייבותנו לשמירה על חיי האומה לבין מחוייבותה היא לשמירה על חיינו, מובן מאליו. היה זה האתוס הבסיסי של הארץ: קדושת חיי האדם כערך מכונן של המדינה, אשר נדרה לעשות כל מאמץ בכדי למנוע קורבנות שווא, כחלק בלתי נפרד ממחוייבותם המלאה של כל אזרח ואזרחית לשמור על קיום האומה, אפילו במחיר סיכון חייהם וחיי ילדיהם.

על בסיס הברית הזאת חינכנו את ילדינו, בניגוד גמור לכל הגיון הורי, להתנדב ליחידות קרביות ולסכן את חייהם למען המולדת.

אלא, שמשהו קרה לאתוס הזה. הופר האיזון במשוואה. המדינה איננה מקיימת עוד את התחייבותה לשלוח חיילים לקרב רק כשבאמת אין ברירה, רק כשמדובר בסכנה קיומית.

לראשונה הופרה המשוואה באופן בוטה במלחמת לבנון, שאותה כינה אף ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל, "מלחמת ברירה". ככל שהעמיקה הביצה הלבנונית, כך התערערה המשוואה יותר ויותר, במיוחד כשכבר היה ברור שבמוקדם או במאוחר תוציא ישראל את צה"ל מלבנון. השאלה הייתה רק באיזה מחיר. כמה חיילים ישלמו בחייהם עד שתתרחב ההסכמה כי מיותר לשהות שם, עד שיבוצע מה שהיה ידוע מראש.

השאלה שבפניה אנו ניצבים היום בעזה, ובשאר השטחים, סבוכה יותר. גרים שם אזרחים, שגם אם התיישבותם שם מנוגדת לחלוטין לעמדתי, אני מכירה באחריותה של המדינה לעובדה שהם שם, ומבינה לכאבם לנוכח הקריאה לפנותם מן הישובים שבנו. אלא, שההבנה לכאבם איננה משחררת אותנו כחברה מן האחריות לקיים את חלקה של המדינה במשוואה שעליה בנויה נכונות האזרחים להקריב את חייהם למענה.

נתחיל בעזה: כולנו יודעים שישראל תפנה את הרצועה בסופו של דבר. השאלה היא רק כמה חיילים עוד ישלמו בחייהם עד שיבוצע מה שידוע מראש; כמה חיילים נציל אם נצא מעזה מייד.

הכרעות מוסריות בלתי אפשריות

לאחרונה הוקמה תנועת "שלושה אבות". שלושה אבות שכולים, שדורשים העדפה ברורה לחיי חיילינו על פני חייהם של ילדי הפלשתינים. אוי לה למדינה, שהולידה את המציאות שממנה צמחה תנועה כזאת, אשר הציניות המוסרית שהיא משקפת, איננה אלא ביטוי אחר לתחושה הבלתי נסבלת של אובדן הבן לשווא.

השהות בעזה מציבה את כולנו מדי יום בתוך מתח מוסרי בלתי אפשרי: זהו המתח שבין ההגנה על חיי חיילינו, שמשמעותה הריסת בתים בלא מגבלה, ותקיפת מטרות בלב אוכלוסייה אזרחית באמצעות טנקים, מסוקים ומטוסים; לבין הגנה על חייהם והקטנת סבלם של פלשתינים חפים מפשע, מה שמחייב סיורים רגליים בקרב אוכלוסייה עוינת וסיכון גדול בהרבה לחיי החיילים.

בעיני אין למדינה זכות להעמיד את אזרחיה בפני הכרעות מוסריות מסוג זה, שאינני מכירה אדם שיכול לקבלן ולהמשיך לישון בלילות, בשל צורך שבשום פנים איננו צורך קיומי.

הסטטיסטיקה של הנופלים

המדינה - איננה גוף ערטילאי. המדינה זה אני, ואת ואתה. האחריות למצב הנוכחי מוטלת על כל אחד ואחת מאתנו. בואו נשנה את המציאות. בואו נבהיר לממשלה, ולציבור כולו:
אנחנו, הורי החיילים, מוכנים להמשיך ולחנך את ילדינו לסכן את חייהם למען קיומה של האומה. אבל איננו מוכנים לסכן את חייהם למען הסטטיסטיקה של הנופלים במלחמה מיותרת, במקום שממנו ברור שנצא בסופו של דבר.

כל אדם בישראל היה, הינו, או היה, הורה של חייל. בואו נקום כולנו, ונאמר בקול רם:

אני אמא של חייל. אני אבא של חייל. ואנחנו אומרים: די! תוציאו את צה"ל מעזה - עכשיו.