השתמש וזרוק

היועץ המשפטי לממשלה הואשם על-ידי ראש הממשלה אהוד ברק בהאשמה חמורה ביותר: שחיתות אינטלקטואלית. לא פחות, שבאה, כביכול, לידי ביטוי, בהפעלת שיקול דעת מתוך מניעים פוליטיים ו/או אידיאולוגיים.

קיצפו של ראש הממשלה יצא כנגד רובינשטיין, במיוחד לאחר שהלה הוציא את עיקרי חוות הדעת לתקשורת. ברק התראיין בנושא זה באמצעי התקשורת, ותקף באופן חריף. הוא הלין, כי רובינשטיין מיהר לספר ולהפיץ את חוות הדעת, עוד בטרם היה סיפק בידיו של ברק לקרוא וללמוד את חוות הדעת. בפועל, נראה כי הדברים שונים בתכלית. חוות הדעת ניתנה לברק ביום 26.12.00. במדינה מתוקנת היה ברק חייב להפנימה תוך שעות. בפועל, הוא נקט בטקטיקה של התעלמות, ויותר מזה כפי שיפורט בהמשך. על מה שקרא מאחורי הקלעים, נספר להלן.

הסיבה המרכזית להפצת חוות הדעת על-ידי רובינשטיין, הינה ההדלפות המסולפות מישיבות הממשלה, כאילו הכשיר רובינשטיין את המשך המו"מ מצד ממשלתו של ברק - למרות שאנו מצויים ערב בחירות, ולמרות שברק העמיד את עצמו ואת דרכו להכרעת הציבור. נציגי הממשלה וברק בראשם, סיפרו בתקשורת ואף התראיינו וטענו, כי מבחינה משפטית וציבורית - רובינשטיין אינו שולל את המשך המו"מ, למרות הסיטואציה הפוליטית המיוחדת שבה אנו נתונים, ולמרות שבידי שרי הממשלה היתה חוות דעתו של רובינשטיין. כך הגיבו גם כאשר חברי הכנסת שאול יהלום ולימור לבנת ביקרו באופן חריף את ברק, וגם כאשר ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו מתח ביקורת נוקבת כנגד ברק בנושא זה ודרש מרובינשטיין לפעול לאלתר כדי לעצור את התופעה הזו. ובמילים פשוטות: שרי הממשלה וברק בראשם, הציגו בפני הציבור מצג כוזב בדבר חוות דעתו האמיתית של רובינשטיין.

במצב דברים זה, לא נותרו הרבה ברירות. בשיחות פנימיות שניהל רובינשטיין עם עוזריו וגם עם פרקליטת המדינה עדנה ארבל, הוא הביע את כעסו על הדיווח הלולייני הנמסר אודות חוות דעתו. בחלוף הימים הוא נוכח, כי המידע הכוזב הולך וקונה אחיזה גם בתקשורת. בשל זאת הוא נאלץ ביום ב' השבוע לפרסם ולהפיץ בתקשורת - בהודעה מסודרת לעיתונות - את עיקרי התזכיר, המדבר בעד עצמו.

עיקריו: על-פי חוק יסוד הממשלה, הממשלה מוסמכת, מנקודת מבט משפטית גרידא, לנהל מו"מ עם הפלשתינים. יחד עם זאת, מבחינה ציבורית וחוקתית, ובהתחשב בעניינים העומדים על הפרק (במו"מ עם הפלשתנים) ובבחירות העומדות בפתח - היא אינה סוברנית לחתום על הסכם ערב הבחירות, ולחייב את הממשלה הבאה בהחלטות כבדות משקל כגון דא. ובמילים פשוטות: רובינשטיין שולל את סמכותה של הממשלה לנהל מו"מ, בשלב זה, בעניינים כה כבדים, כל שכן לחתום על הסכם, גם לא בראשי תיבות.

נקודה מעניינת לציון היא, האם היה רובינשטיין מוסמך לפרסם את חוות דעתו שהונחה בפני הממשלה. לפי סעיף 65 לחוק יסוד: הממשלה, "הדיונים וההחלטות של הממשלה ושל ועדת השרים" בעניינים הנוגעים לביטחון המדינה ו/או יחסי חוץ של המדינה", "הם סודיים וגילויים או פרסומם אסור". לפי החוק, רק ראש הממשלה אהוד ברק (או מי שהוסמך מטעמו), או הממשלה כולה (בהחלטתה), רשאים להתיר פרסום מסמך, תזכיר או מידע אחר שהוצג בפני הממשלה בעניינים הללו. לפי חוק זה, לא היה רשאי רובינשטיין לפרסם את חוות הדעת אותה הגיש לממשלה כולה ואת התזכיר שהגיש לראש הממשלה - אלא באישורו של אהוד ברק. ואישור שכזה לא ניתן.

אלא שקיים בכל זאת מוצא מבחינת רובינשטיין. חוות הדעת ניתנה לאחר שהמידע הימנה סולף על-ידי הממשלה, וברק בראשה, ולאחר שהנושא כולו הובא לדיון ציבורי על-ידי הממשלה ושריה. יתירה מכך: חוות הדעת הראשונית בנושא זה נכתבה עבור חברי הכנסת לימור לבנת ושאול יהלום, שפנו אל רובינשטיין כנגד פעולות הממשלה.

במדור זה - מחלקה ראשונה, עסקתי בשנים האחרונות רבות בחשיפת מעשים בלתי תקינים מצד היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. ביקרתי את התנהגותו הרופסת כלפי בכירים בשירות הציבורי. עמדתי לא אחת על ההגנה הטוטאלית והפסולה שהוא מעניק לבעלי תפקידים בכירים בפרקליטות, למרות מעשים בלתי תקינים ו/או מושחתים שביצעו.

הפעם, נדמה - בזכות חוות הדעת שהציג בפני הממשלה בנושא המו"מ עם הפלשתינים - אני בא להצביע כאן על המהלך הגדול שעשה רובינשטיין. מהלך שינציחו, קרוב לוודאי, לשנים רבות, כמי שקיבל את אחת ההחלטות המהותיות ביותר שנתקבלו במוסד היועץ המשפטי לממשלה לדורותיו.

אין מדובר בקביעת נורמות בנושא פלילי - מי יועמד לדין ומי לא, או בעניין חברות הכבלים ושאר תיקים בעלי היבט ציבורי. מדובר בעניינים הנוגעים למלחמה ושלום. לא פחות. סביר להניח, ההחלטה שקיבל - אשר בפועל גרמה לברק להודיע על המו"מ שנפסק, תיבחן בתקופה הקרובה גם לפי התוצאות. היא תיבחן, קרוב לוודאי, גם בהשוואה לפרשות שקמו ועלו בעבר: פרשת השב"כ, שבה הואשם/הושמץ היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר (כיום שופט בית המשפט העליון) בהתנכלות לאנשי השב"כ; ובהשוואה להאשמות כלפי היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן-יאיר, שהואשם בהתנכלות לאישי ציבור מן הימין והעמדתם לדין, ובמתן יחס מועדף (לטובה) לאישים-חשודים בממשלתו של יצחק רבין. בן-יאיר כונה בשמות גנאי, למי ששכח, לרבות בכינוי "היועץ המשפחתי", נוכח קירבתו לבני משפחת רבין והייעוץ המקל שנתן לזכות חברי הממשלה דאז.

בשל החלטתו החשובה של רובינשטיין, אני מוצא לנכון להתמקד כאן בבחינת פרשה זו, על היבטיה השונים.

בימים האחרונים התברר עוד, כי המחלוקת בין ברק ורובינשטיין עמוקה בהרבה מזו הניראת מעל פני השטח. ביסוד העימות הנוכחי בין רובינשטיין לבין ברק והממשלה כולה, עומדת מחלוקת מהותית הרבה יותר, הנוגעת לאופן ניהול המו"מ של ברק, ולאי עמידתו בהודעותיו לכנסת.

מתברר, כי רובינשטיין מאשים את ברק בפריצת הבנות קמפ-דיויד (לטובת הפלשתינים) ובמתן הסכמות והרחבות באופן הפוגע קשות באינטרסים של ישראל. רובינשטיין מגלה בתזכיר ששיגר לברק, כי הוא נשלח על-ידי ברק לארבע מדינות באירופה כדי להודיע להן כי מה שדובר בקמפ-דיויד לא יהווה בסיס (אלה זו ההחלטה ואין בילתה). למרות זאת, הוא מגלה, "הדברים הפכו לכאורה, לבסיס שהורחב. התוצאה היא השאלה הקשה של משמעות הסכמות טנטטיביות במו"מ, וניסיונו הוא, לאורך כל השנים, כי "הסכמה משוחררת לא תוחזר" קרי קשה מאוד לחזור ממה שהובן כויתור במו"מ".

הדברים שלעיל נכתבו על-ידי רובינשטיין באופן מובלע. ואולם, בחינת דבריו באופן מדוקדק מלמדת כי רובינשטיין מאשים למעשה את ברק בנזק בלתי הפיך למדינה, בכך שהסכים לוותר עוד ועוד - בניגוד להבנות, ובאופן הנוגד את המקובל במו"מ מדיני/פוליטי. וכאן אין מדובר בחוות דעת בלבד, אלא בהאשמה חריפה ביותר מפי מי ששימש כיד ימינו וכיועצו של ברק במו"מ המדיני/פוליטי.

אחת הטענות שהעלה ברק כלפי רובינשטיין, היא העובדה שהלה הודרך בחוות הדעת גם מעמדתו האישית-ימנית, להבדיל מזו המקצועית-משפטית בלבד - בסוגיית ההסכם שעמד על הפרק בכלל ועניין הר-הבית בפרט.

זו טענה כבדת משקל, ובד-בבד עם כך היא ניראת מיתממת.
אין זה סוד כי ראש הממשלה השתמש בשירותיו של רובינשטיין ובניסיונו המדיני, הסתייע בו במו"מ שנוהל בשנה שחלפה בקמפ-דיויד (למרות הויכוח הפוליטי הנוקב והתנגדות גוש הימין), ואף הפכו לנציגו בשליחות אליה שוגר לכמה ראשי מדינות, כדי להסביר את מהלכי הממשלה.

שיתופו של רובינשטיין נעשה בזכות הניסיון המדיני הרב שצבר, אך גם, למרבה הצער, במגמה לקנות את "נאמנותו" האישית לממשלה בכלל וראש הממשלה בפרט. נאמנותו נדרשה, גם נוכח פרשת העמותות הנחקרת במשטרה - זו נחקרת בעצלתיים, יש לומר, ככל שהדברים נוגעים לחשודי ישראל אחת וראש הממשלה בראשה.
לחובת רובינשטיין ניתן לומר, כי עד עכשיו הוא לא טרח לעמוד על אכיפת שלטון החוק, במקרה זה, וגם בימים אלה הוא נמנע, משום מה, ממתן הנחיות לחוקרי המשטרה לזמן בהקדם את ברק לחקירה באזהרה עוד לפני הבחירות. אומנם נכון: החלטה עקרונית כבר ניתנה בנושא זה, אך ביצועה מתמסמס.

תרגיל דומה, אגב - לחבק, במגמה לקרב, נעשה גם עם פרקליטת המדינה עדנה ארבל: ברק הציעה למנותה לכהונת שרה בממשלה. דבר זה לא יצא אל הפועל, נוכח סירובה. ניתן להניח, כי הניסיון הרטורי הזה לא הזיק לארבל, שיכלה, מן הסתם, להרגיש מחוזרת ורצויה. גם לאחר מכן זכתה ארבל לחיזור עקיף: בעלה מונה לפתע לכהונת שופט-צד בבית הדין הצבאי לערעורים, ולכהונת דירקטור בחברת צים (תפקיד עליו ויתר לאחר ביקורת בנושא זה). בשני המקרים נעשה הדבר בידיעת משרד ראש הממשלה.

ובכל זאת: בחינת קורות חייו של רובינשטיין מלמדת, על ההגיון, מנקודת ראותו של ברק, כשביקש להשתמש בניסיונו של רובינשטיין. הלה צבר ניסיון אישי רב ביותר במשך עשרות שנים, אותו ניצלו ובו השתמשו מרבית ראשי הממשלות בעשרים-שנים שחלפו. אמור מעתה: ברק השתמש ברובינשטיין כיועץ וכנושא-ונותן במהלכים מדיניים/פוליטיים (שלהם התנגדה האופוזיציה), לצד כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה . תפקיד דומה מילא גם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, במהלך המו"מ שניהלה אז הממשלה עם מצרים.

במצב דברים זה, אין איפוא פלא, כי רובינשטיין, כאיש מקצוע וככל אדם גם, אכן מודרך גם משיקולים פוליטיים/מדיניים - מעבר לאלה המשפטיים בהם הוא חייב כיועץ משפטי לממשלה - שהרי ברק עצמו שכר את שירותיו והפעילו בדיוק בסוגיה זו.