להידבר עם הטייקונים כאילו היו אויב

הטייקונים במשק מעוררים בנו סלידה, וכנראה שזה בא מקנאה. עד כאן הכל בסדר. מה שלא נראה לי תקין, זה כל העליהום התקופתי נגדם, ובעיקר כעת, כאשר אנו מנסים להחרים מוצרי חלב וכדומה – כדי לאלץ את המונופולים הללו להוריד מחירים. הכוונה טובה, התוצאה תהיה גרועה.

אינני נכנס לנקודת זמן קרובה מדי לכל הכותרות המכריזות על ירידה של עשרות אחוזים במכירת הקוטג'. גם אינני מסכם את התהליך בכמה זה עלול לעלות לנו בסופו של דבר, באם יפקחו על מוצרי המזון הללו בסל רחב יותר.

אני מביט בטייקונים הללו, שאולי מעוותים מעט את פניהם לנוכח גלי המחאה הזו, אבל אינני רואה כאן כל פתח לתקווה בצורת המאבק הזה. למה? כי כל אחד מהטייקונים: שטראוס, דנקנר, תשובה וכדומה, אינם אוהבים שנכנסים להם לכיס בצורה בוטה. הם אוהבים להיות מעורבים. לשם כך הם תורמים המון כספים למוסדות רבים ומגוונים. מלחמה – איננה מאהבותיהם.

בינינו, אם כל אחד מהם יחליט לסגור מחר את עסקיו... שום דבר רע לא יקרה לו. בית? יהיה לו. לבניו ולבנותיו? גם. לנכדיו? גם. מכוניות? יהיו. מטוס פרטי? גם. 6-3 ארוחות ביום? גם. אז מה הוא צריך לדאוג?

מי שצריכים יהיו לדאוג יהיו עשרות אלפי העובדים שיפוטרו ממפעליהם הרבים. הרבים מאוד. לכן נשאלת השאלה הפשוטה: מדוע עולזים אנחנו כאשר, למשל, ישנן ירידות לא קטנות בבורסה, ומניות הטייקונים מאבדות מיליארדים? מה זה? שמחה לאיד? למה? כי הם טייקונים, ואנחנו שמחים שהם "אוכלים אותה"?! חשבתם מה קורה לכל המשק ו/או למיליוני משקיעים קטנים באותן ירידות בבורסה?

אז... ישנו פתגם שאומר: אם אינך יכול לו, הצטרף אליו. זו בדיוק הצעתי. לדבר איתם, ולא להילחם בהם. זה הרבה יותר טוב... לנו.