כל העולם במה

גלי חמאס?

בין החותמים על העצומה נגד סגירת גלי צה"ל היו לא אחרים מאשר דובר חמאס ועיתונאי של התנועה (אתם שומעים נכון). הם הניפו את דגל חופש הביטוי, החד-צדדי כמובן, בתחנה הישראלית, שבָּה זכו לבמה מכובדת. למה לא? התחנה הצבאית שלנו עושה להם ולעמדותיהם האנטי -ציוניות והאנטי -ישראליות יחסי ציבור חינם אין כסף, ומעלה להם את הרייטינג יותר מאשר במדינתם שלהם. השאלה היא, האם בגלי צה"ל לא מכירים את האימרה הידועה - 'אמור לי מי ידידיך, ואומַר לך מי אתה', כי עם ידידים כאלה, והשירות שעושה להם התחנה, מי באמת צריך אוייבים? האם לאור זאת לא ראוי לקרוא לתחנה בשם 'גלי חמאס'?. לתשומת לב שר הביטחון, אהוד ברק.

מדד הגימיק

לא סוד הוא, כי השימוש בגימיקים במשכן הכנסת הפך כבר לאביזר פופולרי ולתפאורה מקובלת. אולם דומני כי הוא מעיד לא רק על יצר הפרסום של הח"כים, שאינו יודע שובע, אלא לא פחות על תיפקודם הלקוי. במקום להשתמש בכלים פרלמנטריים קיימים - דוגמת הצעת חוק, שאילתא וכדומה - שהם בעלי השפעה מעשית לשינוי המציאות - בוחרים הגימיקנים במשכן בדרך הקלה והבלתי אפקטיבית של הגימיק. אכן כדאי לבדוק את המיתאם בין תדירות השימוש בו לרמת התיפקוד של חברי הכנסת.

מעֵבר לכך, השימוש בגימיקים מצביע לא רק על זילות הח"כים אלא גם על זילות הכנסת, שתדמיתה כבר ירודה בעיני הציבור, והופך אותה לקרקס. דומה, כי כל ח"כ שמכבד את עצמו, ידיר אותו מהם. עם כל הכבוד לרייטינג, ראוי שהתקשורת לא תיתן לגימיקים במה, ותימָנע מלסַקר אותם, ובכך, ללא אור הזרקורים, שימושם יפחת, לתפארת כבוד הכנסת ורמתה.

מס שפתיים

חברת הכנסת ממר"צ, זהבה גלאון, דרשה מפרקליטוּת המדינה לסגור את ישיבת 'ניר' של הרב דב ליאור, שסרב להתייצב לחקירת המשטרה. היא מדברת? קודם שתנקה את האורוות במחנה שלה. מי שמניפה ברמה את דגל שלטון החוק וזכויות האדם, לא דרשה להעמיד לדין אנשי אקדמיה מהשמאל, שהתבטאו בבוטות והסיתו לאלימות נגד המתנחלים. לא סוד הוא, שהיא ותנועתה גם מעודדות בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי. לא שמירת החוק עומדת אפוא לנגד עיניהן, אלא אינטרסים פוליטיים מובהקים. מס שפתיים כבר אמרנו?

ייהוד הגליל?

זוכרים את התקפות העיתונאים והכלכלנים נגד שר השיכון, אריאל אטיאס, בגין ההטבות לזוגות צעירים בפריפריה? הם טענו שההטבות תפורות במיוחד לציבור החרדי. והנֵה מתברר, לאחר שהממשלה אישרה את הקריטריונים ל'חוק אטיאס', כי שום יישוב חרדי לא נכלל בו. לעומת זאת, שליש (!) מהיישובים הזכאים הם יישובים ערביים. השאלה היא, מה קרה לסיסמאות בדבר ייהוד הגליל והנגב, שהפריחו ממשלות ישראל, כמדינה יהודית. האם הן הושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה דווקא בממשלת הליכוד?.
לתשומת לבך מר נתניהו ראש הממשלה.

קורס מזורז

אני מציעה למשטרה, לפוליטיקאים, וגם לתקשורת הכללית, לעבור קורס מזורז ביהדות. אז הם יבינו מהו בירור הלכתי-רעיוני, מהי 'הסכמה' ועוד, וכי חיבורים אלה אינם גזעניים ואינם מדיפים ריח של הסתה. בכך יחסכו הרבה פרשיות מסוג הרב ליאור, הרב יעקב יוסף ושיכפוליהם. הם אף יהיו חכמים דיים כדי לא להיכנס מראש למקום שהפיקח יודע איך לצאת ממנו. נכון, הם יפסידו את מילת הקסם: רייטינג. אבל מה זה לעומת חיסכון בכאב ראש, משאבים, כוח אדם זמן וכסף, שיוכלו להפנותם לנושאים חשובים יותר שעומדים על סדר יומנו - ובמילה אחת התייעלות? לא שווה לבדוק את זה? ואגב, גם קצת תודעה יהודית לא תזיק.

רייטינג על גב הרב?

שתי שאלות למשטרה מתבקשות לאור מעצרו חסר התקדים של הרב דב ליאור. האם היא חשבה לצבור רייטינג על גבו של הרב, דמות מרכזית בציונות הדתית, שכל 'חטאו' היה שנתן הסכמה לספר שנוי במחלוקת (אפילו לא מחבְּרו) - ללא כל מעשה פלילי - שהיא נתנה את הצגת המחטף הכי טובה בעיר?. יתר על כן, האם המשטרה אינה מכירה את האימרה הידועה, שחכם אינו נכנס למקום שהפיקח יודע איך לצאת ממנו? איך זה שהיא לא צפתה אפוא את ההפגנות ההמוניות, ואת שיבושי התנועה והפרות הסדר הציבורי בירושלים בעקבות מעצרו של הרב החשוב?

ובכלל, כדאי להזכיר למי ששכח, שמדינת ישראל היא לא רק מדינה דמוקרטית, אלא בראש ובראשונה מדינה יהודית, ובמסורת היהודית מאז ומתמיד היה שמוּר מקום של כבוד למוסד הרבנות. אז מה קרה לנו?

לקסיקון אפרתי

איך אומרים מעשים מגונים בשפת המאבטח? - אבטחה! והנפגעת היא אפוא מחבלת חשודה...תשאלו את המאבטח לשעבר, ארז אפרתי, שמוחו הקרימינלי אינו מפסיק לייצר שקרים. כל האמצעים כשרים לגביו, העיקר להינצל מזרועות החוק ומכותלי בית הכלא. האם אפרתי באמת כה נאיבי, שהוא חושב שהשופטים יקנו את שקריו? לפחות שילמד ממאסרו, כי ה'פשע לא משתלם', ו'אם פשעת - תשלם!'. ולוואי שמֶסר זה יעבור לכל הפושעים והאנסים. ובא לציון גואל.

מי מפחד מדרעי?

מי מפחד מאריה דרעי? התשובה היא כולם. לא רק אלי ישי. ח"כים מימין ומשמאל, החרדים לכסאם, או מתמודדים על ראשות מפלגה, כולם מ-פ-ח-ד-ים. עובדה. בכל פעם שהאריה מסתער מרבצו על המערכת הפוליטית, יוצאים כל יפי הנפש במשכן מכליהם ומתגייסים למען חוק עוקף דרעי, במסווה של טוהר המידות כביכול.

עלבון לאינטליגנציה של הציבור? בהחלט כן. העם, שעל-פי סקרים, רובו עִם דרעי, לא קונה את זה. הוא יודע היטב את מה שנציגיו המתחסדים, העובדים עליו בעינים, מנסים להסתיר ממנו, שהכל פוליטיקה. לא סוד הוא, כי פוליטיקאים מושחתים לא מעטים שרדו את המערכת, מבלי ששילמו את חובם לחברה, בניגוד לדרעי. כל חוק פרסונלי, כדברי השופט מאיר שמגר, הוא חוק לא טוב, המדיף ריח פוליטי חריף ונגוע בשיקולים זרים. די לצביעות!

הקמבק של דרעי

אין ספק שהקמבק הפוליטי של אריה דרעי, הרבה לפני מועד הבחירות, הוא תרגיל מבריק בפוליטיקה ויחסי ציבור, שנועד לצבור כוח פוליטי בדעת הקהל ולהכשיר את הקרקע לקראת השתלבותו במערכת הפוליטית. דרעי, בניגוד לח"כ אמסלם, לא יפעל בניגוד לדעתו של הרב עובדיה, שיש להניח שלא יאשר לדרעי להקים מפלגה מתחרה. זו עלולה לנגוס בכוחה של ש”ס, ובסופו של דבר ייאלץ הרב לשלב את דרעי במפלגתו, שהיא למעשה ה'בייבי' של שר הפנים לשעבר, אשר ייסד אותה.

לשַלב את דרעי במקום העשירי בתנועה, כהצעת ח"כ נסים זאב, היא לא רק הצעה לא פרקטית, אלא מהווה פיספוס אדיר של האיש המוכשר ולא פחות של המפלגה. דרעי, כרעיונַאי מבריק ובעל מעוף, שהתגלה כמטאור פוליטי, צריך לאייש את ראשות המפלגה, כאשר ישי, כאיש ביצוע, יהיה האדמיניסטרטור שלה. הרב עובדיה, כאיש ריאלי, אומנם אינו מגיב עכשיו לקמבק, אך בבוא הזמן הוא יכריע לפי המפה הפוליטית של המפלגה. דרעי יוכל גם לשפר את דימוייה הציבורי של המפלגה, ולהוות גשר בינה לבין העם.

אכיפת החוק

האם העסקים עומדים בראש סולם העדיפויות, לפני חיי תינוקת? כך לפחות נראה במקרה החמור של האב שטוען כי שכח את בתו התינוקת במכונית, בעקבות טלפון שקיבל בנושא עסקים. נראה שהתינוקת, הנאבקת על חייה, על-פי דברי ד"ר קדמן שווה פחות מארנק, שאותו יש להניח לא 'שוכחים' במכונית. זו היא רשלנות ממדרגה ראשונה והפקרת חיי תינוקות. הגיעה השעה להעניש את ההורים ,הנוטשים את תינוקותיהם ברכב, במאסר הקבוע בחוק. רק תקדים של אכיפת החוק, מאסר 3 שנים, ירתיע הורים אחרים ממעשים דומים. ראוי לשקול החמרת העונש במקרים קטלניים, חלילה.

תפיסה מסולפת

עם כל הכבוד לסטנדאפיסטית ולשחקנית הדר גלרון, בניגוד לתפיסה שהיא הציגה בראיון עיתונאי הדת היהודית היא לא מערכת של הפחדות, אלא מערכת התורמת להעצמה אישית וחיבור אדם אל פנימיותו, אל נשמתו ואל אלוקיו. טוב שגלרון הגיעה למסקנה, שהחריגוּת היא באישיותה ולא ביהדות. גם הדמויות התנ"כיות שהיא מגלמת בהצגה משקפות את רוח תפיסתה האישית, ולא את רוח התורה.

שיעור בהתמודדות

כל הכבוד לשחקנית ענת גוב על התמודדותה בכבוד עם מחלת הסרטן. דומני כי שלושה גורמים עיקריים מככבים בהתמודדות מוצלחת זו. בראש ובראשונה - הסרת מעטה המיסתוריות מן המחלה וההתמודדות המציאותית עימה. לא סוד הוא כי בכל מסתורין יש מימד של אי ודאוּת, שתמיד מתלווה אליו אפקט הפחד. לגוב, לעומת זאת, יש היכולת המופלאה להסתכל למחלה בעינים, להגדירה לפרטי פרטים, לפרק אותה לגורמים ואפילו לשחק אותה ולגמד אותה.

יתר על כן, גישתה החיובית לחיים אף היא תורמת להתמודדות עם המחלה. גוב, כפי שהיא מעידה על עצמה, ניחנה ביכולת למַצות את הנאות החיים ולדעת ליהנות מכל רגע ומיפי הבריאה והטבע, יכולת שהמחלה רק העצימה אצל גוב. בדומה לחולות אחרות, שאימצו גישה זו, אף היא מצביעה על יתרונות המחלה, וה'פריבילגיות' המיוחדות שהסרטן העניק לחייה.

אך מעל הכל הכוכב הבולט בהתמודדות הוא חוש ההומור, ולגוב יש אותו בשפע. בעזרתו היא צוחקת על הסרטן (וביתר דיוק עימו) ומקטינה את מימדי הכאב. היא לא מבזבזת אנרגיה לרגע, והופכת אנרגיה שלילית, של דיכאון ומרירות לאנרגיה חיובית של חיוניוּת ושמחת חיים, הידועה כסגולה מצויינת להתגברות על המחלה והארכת תוחלת החיים.

לכך יש להוסיף את השימוש במחלה ככלי אמנות שעושה המחזאית גוב בהצגה 'סוף טוב' (ועוד בבית החולים), הידוע כתירפיה נפשית מצויינת שפסיכולוגים ממליצים עליו כדרך להתמודדות עם מחלות ובעיות, וכן השימוש בדמיון מודרך. אין ספק ראוי שגוב תשמש מודל לחולים אחרים להתמודדות עם המחלה הקטלנית בפרט, ולהתמודדויות עם קשיים בכלל, והיא מלמדת אותנו שיעור מצויין בנושא זה.