היו שהעירו בתקשורת על כך ש"תוכנית ההינתקות" נהפכה לאחר הכישלון במשאל מתפקדי הליכוד ל"תוכנית הנסיגה". הרי בפועל מהותה של התוכנית לא השתנה. אין מדובר בהתקדמות בתהליך המדיני, שתשנה את המצב באופן אסטרטגי מדובר בצעד טקטי שננקט על-ידי ישראל. ישראל מקצרת את הקווים עליהם היא צריכה להגן, ומפחיתה את מספר אזרחיה שנמצאים בחיכוך ישיר עם הפלשתינים.
במקרה הטוב, ישחרר הדבר מעט מהלחץ על אחד המשאבים הדלילים ביותר של ישראל- סדר הכוחות הקטן של החיילים הקרביים של צה"ל בשירות סדיר.
מדוע אם כן השתנה שמה אם מהותה לא השתנתה? זהו מקרה אופייני בפוליטיקה הישראלית בו האריזה השיווקית של מהלכים פוליטיים משתנה בהתאם לצרכים של יוזמיו או של מתנגדיו. "גדר ההפרדה" היא מקרה נוסף. יוזמה פוליטית שהחלה בשולי השמאל, התקבלה בלחץ האירועים על-ידי המרכז של הימין הפוליטי, ולאחר יישומה בשטח, הצד שיזם אותה החל להתנגד לה בצורה חריפה. בתוך כך, אחד מהדברים הבסיסיים כלל לא הובהר - מהי גדר ההפרדה? כיצד היא נראית? במה מתבטאת ההפרדה? דווקא עמימות המושג אפשרה את ביצועו בשטח, וכן את ההתנגדות אליו.
כל צד יכול לומר מה שהוא רוצה, כשהעמימות מאפשרת לו לטעון שהוא יודע על מה הוא מדבר.
אולם למה לנו להלין על קטנות? אם תשאלו את האנשים ברחוב האם הם בעד או נגד מדינה פלשתינית, יענו רובם כן או לא. אולם אם תשאלו אותם כיצד לדעתם תיראה מדינה פלשתינית או מי ישלוט בה, אתפלא עם ידעו. הגיאוגרפיה של שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה איננה דבר המוכר לחלקים גדולים בציבור הישראלי.
רמאללה, ג'בליה, דהנייה, ביר נבאללה, שכם ויריחו הם שמות מוכרים, אולם מציאתם על המפה לא. סבך בעיות המורכבות לא פחות מפינוי יישובים כלל איננו מובא לדיון ציבורי - השליטה על מקורות המים, הסדרי מכס, אספקת חשמל, פיקוח על מעבר סחורה חקלאית, פינוי תדרים לשימוש הפלשתינים הם נושאים שישפיעו רבות על הסדרי השלום העתידיים אך מרבית הציבור כלל לא חושבים שהם קיימים.
הפוליטיקה הישראלית מתנהלת תוך שימוש רב במושגים שהם ריקים למעשה מתוכן, ולכן גם קל לעשות עליהם מניפולציות בהתאם לצרכים. ניתן להגדיר את הפוליטיקה כמקום בו אמור להתנהל משא-ומתן בין הקבוצות השונות המרכיבות את הציבור. משא-ומתן מחייב הגדרה ברורה של נושא הדיון, הבנה של הטענות של כל צד וביסוסן ודיון רציני במציאת פשרה שניתן יהיה לחיות איתה.
הלשון של הפוליטיקה נדרשת להיות בשל היותה עוסקת למעשה בחיים עצמם ברורה ומדויקת. אולם לא רק נבחרי הציבורים נדרשים לרצינות זו בעוסקם בפוליטיקה. דמוקרטיה, נאמר כבר לא פעם תלויה באזרחים מודעים. מאזרח בדמוקרטיה מצופה שיתעניין בבעיות העומדות על הפרק, שיכיר את ההיסטוריה של מדינתו ויוכל להבין את בעיותיה ולהכריע בצורה שקולה במי לתמוך בבחירות. אחריותו של האזרח לא אמורה להסתיים בהצבעה אלא להימשך בהתעניינות במתרחש על-ידי מעקב אחר העיתונות, בהשתתפות בקבוצות שדנות ואף בהחלפת דעות עם חבריו. הבסיס המשותף לכל זאת הוא היכולת להגדיר בלשון ברורה מהי בעצם הבעיה.
ההפיכה של הפוליטיקה לזירת שיווק נוספת, עשויה להביא לרתיעה מעיסוק בפוליטיקה ואף לבוז לה. אולם, דווקא במדינה בה זכויות האזרח וחובות השלטון אינן מעוגנות בחוקה, כלומר במסמך יסוד שלאורו מתנהלת השפיטה, צריכים האזרחים להיות ערניים למתרחש בה.
