תגובה דמגוגית למסית נגד אחיו היהודים

תגובה דמגוגית ל"הגיע זמן הדם" מאת יונתן שם-אור (או כיצד תיראה סצנת המלחמה במתנחלים ובעלי הפאות על-פי חזונו של שם-אור):

אני שוכב על הרצפה.

לא, כבר לא כואב לי. תחושת הכאב, משום מה, התפוגגה, כמו גם חדות הראייה ובהירותה.

אני שוכב על הרצפה, חש את נשימותיי, ומרגיש כיצד בית החזה שלי עולה אט-אט, ויורד.

אני שוכב על הרצפה ונזכר במה שהוא אמר לי. הוא אמר לי שאני צריך לשמוע את דבריהם. את הטפותיהם. הוא אמר לי לקחת את כל הנאמר כפשט, אין כאן דרש. הפשט נאמר ובוצע בעבר. העתיד ידוע. אין מה לפשפש ולהתפלמס. הפשט בוצע כבר ב-1994. כחצי שנה לאחר אותם ההסכמים. והוא ממשיך עד היום.

הוא הזהיר אותי כי אותם הסכמים הם רק תחילת הסוף. הוא אמר לי להתכונן, הוא אמר לי לשמור על עצמי. "הם לא יחוסו גם על בני גילך", נהג הוא לשנן בי. אמונתם שללה אותי לחלוטין. היא קראה למיגורי.

פחדתי. מה אוכל לעשות על-מנת להישרד, להישמר...

נזכרתי בפואמה של ביאליק שנהג להקריא לי, נזכרתי שאמר לי "לא עוד! שערה ממחלפותינו לא תיפול. נעמוד על המשמר ונקדש את החיים בהגנה עליהם".

אני שוכב על הרצפה. נשען על לחיי. ובין הרצפה ללחיי חוצצת רק פאתי הדומייה. כבר לא מתנפנפת. כולה צבועה ארגמן. פי ועיני פעורים לרווחה, וכגודל פערותם, כך צמצום תפקודם.

אני נחלש אך עדיין המום. כיצד הוא השמיט את הפרט החשוב...? מבין אחינו יצאה השנאה, אותו אח שהתנער מאיתנו בגאווה. אותו האח שאת נפשו הוא ניסה לשמור.

...אותו האח, שאותנו בצבע שחור משחור צבע.

אותו האח שבסכין ביקע את עורי, והחדיר את שנאתו אלי, תוך כדי פילוח חדרי ליבי.

חושב עליך אבא. חושב על דבריך...

מדוע לא אמרת לי שאסור. פשוט אסור לחלוק עליהם. מדוע לא הזהרת אותי מפניהם?

אבא יקר, לא עזרו תחינותיי, לא עזרו בקשותיי. הם לא הרפו.

אני שוכב על הרצפה, האם מחשיך כבר כל-כך מוקדם?

והאם בכלל... האם בכלל מחר אגיע אל הגן?