האומנם רומן מז'ורי?

אחרי קובץ הסיפורים "מישהו נפל" (1996) והנובלה "מספר מוות" (2000), השלים כעת חגי ליניק את הרומן הראשון שלו - "דרוש לחשן" (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד 2011). גם בספרו זה שָמר ליניק על התכנים שהופיעו בספריו הקודמים - העלילה המקומית מתרחשת בישוב קטן ליד שדה התעופה, הנגיעה במכאוב השכול (זוהר, הבן הבכור מבין ששת הבנים של המשפחה, נהרג במהלך שירותו בצבא) והצלבת מכאוב זה עם אירועי מלחמת העולם השנייה (בחיי ההורים השכולים: נחמיה היה חייל רוסי במלחמה זו ושירת בפלוגה עם קוֹזָקים ואַבְחָזים, ומירה הייתה בחורה מגרמניה שנאנסה על ידם).

יסודות תוכן אלה היו יכולים להיות מספיקים לרומן עם סיפור-מעשה מעניין מההוויה המקומית, המעניק גם הזדמנות להעלות דילמות מוסריות על-זמניות. אך במקום למצות מאלה את האפשרי, פנה ליניק לכיוון יומרני (ההוצאה העדיפה את המונח "מז'ורי"), בהניחו, כי על תכנים מקומיים וריאליסטיים כאלה מוטב לספר באמצעים מתוחכמים יותר מאלה שמתאימים להם על-פי מהותם.

ולכן, במקום לספר סיפור ליניארי, שבו מובאים האירועים בסדר כרונולוגי, הנשלט על-ידי סדר זמנים ברור בידי "מספר" המקדם ביד בטוחה ובהיגיון עקבי את ההיכרות עם הגיבורים ועם האירועים בחייהם, פנה ליניק בבניית העלילה לפתרונות מתוחכמים יותר מאלה שהפכו נפוצים בספרות בעת הזאת. על פיהם קיפץ מגיבור לגיבור, ריסק מידע על פרשיות שונות בחיי הגיבורים ליחידות קטנות, פיזר אותן במרחב הטקסט, שיבש לחלוטין את סדר הזמנים עבור הקורא, המעדיף להתקדם בעלילה בסדר עקבי, מן המוקדם אל המאוחר, וגם הותיר לו להשלמה כמות מוגזמת של פערים בתוכן. התוצאה היא למראית עין מתוחכמת יותר, אך למעשה היא מביכה את הקורא, שאינו מתוגמל על מאמצי הקריאה בקבלת עלילה רצופה, דמויות שלמות והסברים מלאים לצרות שפקדו אותן במהלך חייהן.

החלטות שגויות

כך, למשל, במסגרת שיבוש סדר הזמנים הכרונולוגי, בחר ליניק לפתוח את העלילה לא בפגישה בין שתי הדמויות הראשיות בעלילת הרומן, מירה ונחמיה, בנאפולי בסיום מלחמת העולם השנייה, אלא במצבם בהווה, כהורים ששכלו את בנם הבכור במהלך שירותו צבא, אך בחרו בדרכים מנוגדות להתמודד עם השכול. בעשותו כך, הקדים לחשוף עובדה שמוטב היה להשהות את מסירתה לקורא לשלב מאוחר יותר, רק אחרי שהיחסים המשובשים בין בני הזוג יכינו אותו בהדרגה לקשור אותם יחסים לאסון שהתרחש להם לאחרונה. זריזות יתר בחשיפת עובדות אלה השחיתה כבר את הסצינה שבה פתח את העלילה. הסצינה מתארת את נחמיה חוזר מרופא שיניים אחרי עקירת שיניים ופיו שותת דם, ובהגיעו קרוב לביתו, הוא מבחין באפלה במירה היושבת "במקומה הקבוע, על הכיסא במרפסת ...ללא כל תזוזה, כמעט בלי לנשום, עטופה בדממה ...גבה אל הסלון, פניה אל הרחוב, ומבטה תקוע בכביש אספלט שחור שעוטף את היישוב בטבעת חנק".

זוהי פתיחה סבירה ביותר, כי היא ממחישה באופן תמונתי, בשיטת ההַרְאָיָה (showing), ומנקודת מבטו של נחמיה, את המתח השורר בבית ואת המועקה המפרידה בין בני הזוג. הישגיה של הסצינה הדרמטית הזו נהרסים באחת, כאשר מיד אחר כך עובר ליניק למסור את המחשבה הבאה שחולפת במוחו של נחמיה למראה ישיבתה של אשתו בחושך: "לעולם לא יצטרף אליה. הוא הולך במסלול אחר, מעשי. מסלול שיאפשר לו להשתמש בעבר כמקפצה אל העתיד. מסלול שמשתמש היטב באסון שפקד אותם" (10). מחשבה זו נמסרת בשיטת ההַגָּדָה (telling) - שבה מסכם "המספר" באופן אמירתי מידע המפרש את הסצינה שהומחזה קודם.

ואלה שלוש העובדות ש"מַגיד" לנו "המספר": את מירה ואת נחמיה פקד אסון, אך כל אחד מהם בחר להתמודד עמו במסלול שונה. בעוד שהיא מתכנסת בשתיקתה ומתבודדת באפלה, מתכוון הוא לבוא בין הבריות ולהפיק תועלת כלשהי מאסון זה. ביצוע סיכום כזה, ועוד בשלב כה מוקדם בפיתוח העלילה, מעיד, כי ליניק טרם הבשיל לשלב התיחכום בכתיבה. ולכן, לפני שהוא מרסק מידע, מפזרו כיחידות המרוחקות זו מזו במרחב הטקסט, משבש את הליניאריות הכרונולוגית של הזמנים, מדלג הלוך ושוב מדמות לדמות ומותיר לקורא שובל של פערים להשלמה - עליו לכתוב תחילה גירסה פשוטה ומלאה של העלילה, ורק אז להחליט, אם כדאי לו בכלל להסתייע באחת או יותר מהאפשרויות המתוחכמות הללו, כדי להגיע לגירסה שנייה ונועזת יותר מהראשונה.

המידע הביוגרפי

חידוד ההבדל בין תגובתה של מירה ולבין תגובתו של נחמיה לאסונם כבר בעמודיו הראשונים של הרומן, מאלץ את הקורא לחפש בהמשך הסברים לכך בביוגרפיות של שניהם. מאיסוף הפרטים, שכאמור פוזרו במרחב הטקסט של הרומן וגם הוצגו במרבית המקומות בשיטת ההגדה החסכונית והפסקנית, מתקבלת מסכת החיים של שניהם שהפָּרוּץ עולה בה על העוֹמֵד.

אלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה, לא היו מירה ונחמיה יוצאים מארצותיהם, היא מגרמניה והוא מרוסיה, וגם לא היו נפגשים באיטליה. פרט אחד בלבד נמסר ברומן על חייו של נחמיה: עד שהולבש במדי חייל רוסי ונשלח לחזית, הוא גדל מילדות בבית יתומים. על חייה של מירה עד פרוץ המלחמה מוסרת העלילה פרטים מרובים יותר. עד פרוץ המלחמה, היא גדלה במשפחה נורמטיבית בגרמניה, ובזיכרונה חקוקות חוויות נעימות מילדות ונעורים במשפחה בורגנית מבוססת ומשכילה. לעומת זאת דלים הם הפרטים על קורותיהם בשנות המלחמה באותה מידה. ביחס למירה הם מסתכמים בדרך כלל בהשמעה החוזרת של "פְרַאוּ, קוֹם", שפקדו הגרוזינים הקירגיזים והאַבְחָזים, חבריו של נחמיה בצבא הרוסי, על נערות גרמניות, קודם שאנסו אותן. גם היא הייתה בין הנאנסות. קורותיו של נחמיה בחברתם של האנסים מהפלוגה שלו גם הם מעורפלים למדי. לא ברור אם גם הוא, היהודי היחיד בפלוגה, נמנה עם האנסים, או שהם אילצו אותו לאנוס בחורות גרמניות חסרות ישע. כמו-כן, לא ברור אם עסק עם האחרים בציד עריקים מהחזית, בהשפלתם וברציחתם, או שכל תפקידו בפלוגה הסתכם ב"נחמיה, לך לקבור" (204) אחרי שהעריקים הומתו בירייה.

ואשר להפגשתם, בסיום המלחמה, ליקטו שליחים מהארץ נשים גרמניות פנויות בגיל הפוריות, ובעיקר בחורות אבודות ונואשות, והעבירו אותן לנאפולי כדי להשיאן לבחורים יהודים לפני עלייתם ארצה. מירה נענתה להצעתם, כי זו חילצה אותה "מהרחובות השורצים חיילים שיכורי ניצחון, תְאֵבים" (54). נחמיה בחר אותה מבין הבחורות שהוצגו בפני רווקים כמוהו בנאפולי, ומיד הציע לה נישואים. הוא לא נסוג מהצעתו גם אחרי שסיפרה לו כי הייתה בין הנאנסות והרתה מזרעו של אחד מאונסיה, אך בגלל דימום פתאומי, ובלחץ השליחים מתנועת "דרור" שטיפלו בשניהם עד ההפלגה לארץ, הפילה את העובר אצל רופא איטלקי. כעבור שלושה ימים של שכרות, חזר אליה עם ההבטחה "מה שהיה מת" (156). לארץ כבר הגיעו במסגרת קבוצתית וכזוג נשוי, וכאן הוסב שמה מ"נורמה" ל"מירה". ובשם החדש פרעה את חובה לשליחים, כאשר במשך עשור ילדה לנחמיה שישה בנים. בעוד היא יולדת את בניו, מגדלת אותם ומנהלת את משק הבית ללא דופי, הפך נחמיה לקבלן מצליח בישוב הסמוך לשדה התעופה הבינלאומי של ישראל.

ממידע ביוגרפי מצומצם זה כמעט בלתי אפשרי להסיק מסקנות כלשהן על שני הגיבורים, בין פסיכולוגיות ובין אחרות, ווודאי שאין המידע הזה מספיק להסברת תגובתם המנוגדת לאסון שפקד אותם כהורים. לפיכך יצדק קורא אם ינסה לפנות לאפיק מידע אחר, שגם פרטיו מפוזרים במרחב העלילה, וגם אותם מוסר "המספר" בדרך כלל בשיטת ההגדה. מידע זה מצביע על יחסם המנוגד של מירה ושל נחמיה אל בניהם. בעוד אשר מירה גאה בבניה וממקדת בחינוכם ובהתפתחותם את כל זמנה ואת כל משאביה הנפשיים, מגלה נחמיה יחס מוזר ביותר אליהם. מאחר שמידע זה מפנה לתחום הנפשי-פסיכולוגי של שניהם, נסתפק תחילה בליקוט העובדות המשתייכות לאפיק המידע הזה, ורק אחר כך נבחן, אם ביכולתן להסביר את היחס המנוגד שגילו אל צאצאיהם.

בין אב לבניו

המחלוקת בין מירה לבין נחמיה בנושא הילדים התחילה כבר במהלך הריונה עם בנם הבכור. נחמיה לא התלווה למירה כאשר נסעה לבית החולים ללדת את ילדם הראשון, אלא הגיע לבקר אותה רק אחרי שהודיעו לו מבית החולים שהלידה הסתיימה וש"הכל בסדר" (76). וכך נהג לעשות גם בלידותיה האחרות. לעומת זאת, מיד אחרי לידת הבכור, אץ נחמיה לרשום אותו בשם "זוהר", שעליו החליט בלעדיה, אף שידע כי התכוונה להעניק לו את השם "סוּנֶלֶה", שפירושו "הבן שלי" (104, 169). מירה לא השלימה עם השם "זוהר", ובליבה כינתה את זוהר בשם שלה, וגם עמדה בתוקף על דרישתה כי על המצבה שלו בחלקה הצבאית יירשם בסוגריים גם השם שלה, לצד השם שבחר לו נחמיה.

לקיחת בעלות זו על הילד מצד נחמיה אינו מעשהו התמוה היחיד ביחסו אל זוהר. גם לברית המילה של זוהר, בכורו, "לא הגיע, וסירב לגלות את הסיבה", ומירה שיכנעה את עצמה שהסיבה היא כי "נחמיה לא היה מסוגל לראות דם. טיפה אחת, וכבר יש לו בחילה וסחרחורת, תוך רגע הוא מתעלף" (127). אך גם אחר כך לא גילה חיבה לזוהר ומיעט לפנות אליו בדברים. לעומת זאת היכה אותו אם שכן התלונן על אחד מתעלוליו. ולכן נהג זוהר להסתתר מפניו ולא להימצא בסביבתו. הפעם היחידה שבה שיתף נחמיה פעולה עם זוהר הייתה בבר מצווה שלו. נחמיה כתב לו את הדרשה והקפיד שזוהר יאמר אותה בקול באוזני האורחים. שנה אחר כך יזמה מירה את הרחקתו של זוהר מאימת אביו והעבירה את "סונלה" שלה להתחנך בקיבוץ.

יחסו המוזר של נחמיה אל בכור הבנים נמשך גם אחרי שהתבשרו על מותו. סמוך אחרי קבלת הבשורה, האשים נחמיה את מירה, שזוהר נותר חשוף ובלתי מוגן בכך שמנעה ממנו את השם שהוא בחר בו, מאחר שבעיניה "היה רק שלה", אך נאלם ונסוג מהמשך המריבה ביניהם אחרי שלחשה כלפיו "אתה מקנא" (89). לעומת זאת, בתום שנת האבל הראשונה, לא שעה נחמיה לתחנוניה של מירה, וסירב "לכתוב בספר הזיכרון על הבן, כדי שלא יצטרך לחתום 'אבא'" (171). שכנה, מורה פנסיונרית, כתבה במקומו את הדף לספר, וזה נדפס בו בלי החתימה "אבא" (203). לספר תרם נחמיה תרגום של שיר מרוסית, שלטענתו נשמר בזיכרונו מאימו, "אבל לתרום את המילה 'אבא' לא היה מוכן" (205). ומירה ביטאה את מחאתה על כך בתליית תמונתו של זוהר בחדר השינה שלה ושל נחמיה ובהצבת תמונה נוספת במקום בולט בסלון, שבה הובלט זוהר, כשהוא עומד בראש השורה של אחיו - צילום שבחרה משום שנחמיה לא הופיע בו.

המניע נסתר

המידע הזה רומז שרק מניע נסתר ועמוק בנפשו של נחמיה יכול להסביר את הסתירות במעשיו - התעקשותו מצד אחד לקַבֵּעַ בעלוּת של אב על הבכור ביום לידתו, והתנכרותו אליו כל השנים מצד שני וגם אחרי שנכרת מהחיים. אלא שגם אל חמשת בניו האחרים לא היה יחסו של נחמיה שונה בהרבה: "על כולם הביט מתוך ריחוק", ואם מסרה מירה לידיו אחד מהם, "החזיק את התינוק בידיים ישרות, רחוק ממנו, ומיד החזיר. קחי, אמר לה, קודם שיתחילו לדבר, אחר-כך נראה" (128). נחמיה מיעט לדבר עם בניו גם אחרי "שהתחילו לדבר כבני אדם", אך "לא פעם בחן נחמיה את הבנים ממרחק, התעכב על הגנטיקה, על תווי הפנים, ועל פעולתן של תכונות האופי. שאל את עצמו מה קיבלו ממנו ומה קיבלו ממנה" (174). כך שלמעשה, רק הכלבה שגידל בבית שמעה מנחמיה יותר משפטים מבניו מדי יום ואפילו זכתה לגילויי חיבה ממנו גם אחרי שהפכה לנֵכה באחת מרגליה.

ריבוי כזה של רמזים על יחסו המרוחק והמנוכר של נחמיה אל בניו, הצדיק התמקדות רבה יותר של ליניק בעלילה האנושית-משפחתית שפרש בספרו. במקום להשקיע מאמץ כזה בולט בריאליזציה של הישוב ובתיאור טיפוסים בולטים בו, היה עליו לשקוד על הסברת תמיהות הקשורות בדמותו של נחמיה. כגון: כיצד השפיעו העובדות המעטות שנמסרו בעלילה עליו (המידע ששהה בילדותו בבית-יתומים, ושבימי המלחמה ראה את חבריו מהפלוגה אונסים נערות גרמניות ואולי גם לקח חלק באינוסן כמו גם בציד עריקים ובקבורתם החפוזה) על התנהגותו אחר כך כבעל משפחה, כגבר נשוי וכאב לשישה בנים? איך מתיישב יחסו אל מירה (הכולל גם בגידה בה עם נשים אחרות) ואל הבנים, עם ההבטחה שנתן לה לפני שנישאו בנאפולי כי "מה שהיה מת"?

אך ללא מענה נותרו גם שאלות מתחום חייה השוטפים של המשפחה: האם הזכיר למירה את מוצאה ממשפחה גרמנית, כפי שאחותו החצי-חורגת נהגה לעשות, האם למרות שהבטיח לה פתיחת "דף חדש", קינן בו חשד תמידי כלפיה וחשד בהריונותיה, בהשפעת הידיעה שהרתה מזרעו של אחד מאונסיה ונאלצה לעבור הפלה ערב נישואיה לו? האם תרמה עובדה זו מהסבל שעברה בשנות המלחמה ליחסו הצונן אל הבנים שילדה לו? מדוע הזדרז לקבוע בעלות על הבן הבכור, אך הקשיח את לבו כלפיו יותר מאשר אל אחיו? מדוע סלד מילדיו והניח למירה לקבוע לבדה את חינוכם (המוזיקלי והאחר), אך בה-בעת גם התהדר בישוב במספר הבנים שילדה לו?

במקום לעסוק בכל אלה ולהעמיק ברבדים הנפשיים הנסתרים של נחמיה ושל מירה, הסתפק בגירוד פני השטח העליון והגלוי בחיי המשפחה הזו. באופן זה החמיץ גם אפשרויות נוספות בפיתוח דמותה המעניינת של מירה, מעבר להיותה יולדת בנים ואם מסורה להם, כאישה עם עבר גרמני בתוך ישוב עם מהגרים משבעים גלויות, ובכללם גם ניצולי שואה מאירופה. וכמו-כן זנח ליניק לחלוטין את סיפורם של הבנים, אשר רובם מוזכרים על-פי מיקומם בסדר לידותיה של מירה, או באופן עקיף אחר, אך לא כדמויות לעצמן במשפחה זו. להרבה יותר מהם זכו לתשומת לב מצד ליניק כל המעורבים בישוב במערכת הבחירות לראשות המועצה: רילקה הספר, שלום החובש, מנחם הצלם, שמעון הדוור, ויקטור מפעיל מסעדת האוטובוס בשולי היישוב, הצולע שמכר שם כרטיסים של מפעל הפיס ושאר הדמויות הסטראוטיפיות שאירח ליניק בפרקי ההווי האלה.

התפנית בעלילת הרומן

מאחר שליניק לא פיתח את העלילה אל מעמקי נפשם של הגיבורים ואל סבך היחסים ביניהם, אלא קידם אותה מן ההבהרה של "המספר" בפרק הראשון, כי בדעתו של נחמיה להשתמש במעמדו כאב שכול לקידום הישג אישי כלשהו, נאלץ הקורא להתלוות משם ואילך לסיפור-מעשה על מערכת בחירות לתפקיד ראש המועצה המקומית. גם אם בהוויה הישראלית קיימת אפשרות כזו, שמועמד ינצל את היותו אב שכול כדי לקדם את סיכוייו לזכות במערכת בחירות - דִרדר אותה ליניק למין סאטירה פשטנית וחיוורת (מאחר שאינה נשכנית ואינה מספיק מוקצנת) על מעשי השחיתות הנפוצים בישובים הקטנים במערכות הבחירות. גם ההבלטה החוזרת כי נחמיה נדחף למערכת בחירות זו כדי לפצות את עצמו על מפלתו המשפילה במערכת בחירות קודמת, לא מצדיקה את קישור השכול להשתתפותו בבחירות. ואכן, תיאור האירועים מאחורי הקלעים ולפניהם במערכת הבחירות הזו, בחלק השלישי של הרומן, הסיט את העלילה כמעט כליל מהספרות וקירב אותה יותר להידמות לרפורטז'ה בעיתון מקומי.

יתר על כן: בהגיע העלילה לשלב התיאור של מערכת הבחירות, זנח ליניק לחלוטין את כל ההנחות שקבע לפני כן על היחסים בין בני המשפחה. נחמיה פוסק להיות "זאב בודד" בבית ומתחיל לשתף פעולה עם מירה ועם בניו. וגם מירה עצמה מפירה בשלב הזה את שתיקתה ואת הסתגרותה מפני נחמיה, ולא רק מצטרפת לסייע לו מול יריבו הפוליטי, אלא אפילו מבטאת תמיכה בניצול השכול על זוהר, על "סונלה" שלה, לטובת ניצחונו בבחירות. כאשר נחמיה מביא בפניה את העובדה, כי ניצחונו מותנה בספירת קולותיהם של החיילים מהישוב, היא מעודדת אותו בדבריה הבאים: "הם חייבים לנו ...אני לא מדברת על פוליטיקה. הם חייבים לנו, החיילים, הצבא" (253).

ואחרי שסיפור-המעשה התדרדר בחלק השלישי עד כדי כך, נותרו ברומן הזה עוד שתי תעלומות בלתי מפוענחות. הראשונה - מדוע המית ליניק את נחמיה בחופזה מיד לאחר שהעניק לו את הניצחון בבחירות והכתיר אותו לראש המועצה המקומית. והשנייה - מדוע העניק לרומן את השם "דרוש לחשן". השם הזה אומנם מופיע שלוש פעמים בטקסט, אך בהקשרים שונים לחלוטין. בפעם הראשונה בהיזכרות של מירה באביה, אשר שיקם תיאטרון במזרח גרמניה עם שחקנים חובבנים שלא זכרו היטב את תפקידם, ולכן תיפקד בחזרות להצגה גם כלחשן (108). בפעם השנייה אמר נחמיה למירה, כי דרוש לחשן שיסייע לזוהר שהגיע למצוות להשלים את אמירת הדרשה בלי תקלות, ומירה השיבה לו: "לא צריך שום לחשן" (129). ובפעם השלישית ראה נחמיה על קיר בניין מוזנח בקרבת הים בתל אביב כתובת גרפיטי בצבע שחור, שבה נאמר "דרוש לחשן. האחרון מת, בלע את לשונו" (218).

אף על-פי כן אנסה להציע את ההסבר הבא לבחירת השם הזה לרומן. אחרי שסיפר על היזכרותה של מירה באביה, אשר סייע לשחקניו כלחשן, הוסיף "המספר" את ההערה הבאה: "הבן הבכור שלה נהרג והוא רק בן תשע-עשרה. עדיין לא הספיק ללחוש דבר וחצי דבר וכבר ראשו תחת אדמה" (108). לפיכך ייתכן שבבחירת השם "דרוש לחשן" לרומן הזה, התכוון ליניק לסמל בלַחְשָנוּת את החיים, ולזהות עם המוות את היעדר הלחשנות. ובאופן זה קשר את שם הרומן לסיום האופטימי שלו. בסצינה האחרונה, המתרחשת אחרי שהתאלמנה מנחמיה, אוחזת מירה במצלמה ומציבה שוב את בניה בשורה לפי גילם, הפעם חמישה בלבד, כדי להצטייד בצילום מעודכן שלהם לקראת פגישתה, אחרי שנים, עם בני משפחתה בגרמניה. מאחר שבשלב הזה בחייה ראשו של נחמיה כבר נמצא "תחת האדמה", היא ללא ספק מופיעה בסיום הזה בתפקיד הלוחשת.