סססמולן!

"עוד סמולן הזוי מהסמול הסהרורי"... "הסכנה למדינת ישראל זה מאנשים כמותו"... "הרוצחים, השקרנים, שונאי ישראל, הם הכותב וחבריו"...

מדי פעם נשלחים מאמרים שלי למגזין "על צד שמאל", הכולל רשימת כותבים מכובדת מאוד, ואז אני גם זוכה בתגובות "טוקבקים" עסיסיות ומלאות עוצמה נוסח הדוגמאות הקצרות שהבאתי כאן. בדרך-כלל אני קורא את התגובות הללו בנימה של חיוך, ואפילו מרגיש כאילו זכיתי במחמאה.

תגובה לדוגמה למאמר הקודם שלי, שעסק בסכנה לדמוקרטיה: "אם כוהני הדמוקרטיה לא היו מנסים לכפות טוטאליזם דמוקרטי שמסכן את קיום המדינה..." - תגובה כזו נותנת תחושה נעימה למדי, שאני בעצם חזק ומפחיד, ואפילו מסוגל לסכן את קיומה של המדינה. תגובות אחרות הן פחות מחמיאות: "המתבכיינים מהשמאל", כי להתבכיין זה משפיל. זכיתי גם לביטויים אופייניים להשתלחות בשמאלנים, כמו "סססמולנים" - מילה שקריאתה מצליחה להעביר את תחושת הסינון בין השפתיים והשנאה המפעפעת, או שימוש במטבעות לשון המראות על השכלה רחבה כמו "בולשביזם", שעבורי היא זיכרון רחוק מימי הקורס על המהפכה הרוסית, וחשבתי שאינה ידועה אלא למורים להיסטוריה...

"הנוער הזה יבין שבמשך שנים שטפו את מוחו ביודונאציזם במסווה של דמוקרטיה", כתב מישהו על מורים שכמותי, וחידש את מטבע הלשון שהגה פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הנערץ עלי, וכך הלאה מילים נוטפות ארס ודם ואהבת מולדת ושנאת הסססמול. יש אפוא מאגר של מילים וביטויים השמורים לתגובות נגד שמאלנים כאמור, ולבטח קיים מאגר דומה היוצא מהשמאל לכיוון הימין. אך כאשר אני מסיים להתמוגג מהמחמאות שקיבלתי, חולפות מחשבות אחרות בראשי בכל הנוגע לתופעת הטוקבק הפוליטי האנטי-שמאלני. למשל: מה פשר ההיסטריה העצומה והאזהרה החמורה מפני סכנה לקיומנו? מאיפה מגיעה תחושת האיום הזו?

אני נזכר ב"פסטיבל" האחרון סביב ה"מטס" והמשט, באלימות המשטרה כלפי מפגינים במזרח ירושלים, או מול מפגינים בתל אביב נגד "מבצע עופרת יצוקה", ומגלה משהו משותף לכל אלה ולטוקבקים באינטרנט: הקריאות לביקורת עצמית, הניסיונות לגלות הבנה מעמיקה יותר של שורשי הסכסוך ופתרונותיו האפשריים, הביטויים של אמפתיה כלפי הצד השני - כל אלה יוצרים תגובה אוטומטית, מין "רפלקס מותנה" של חרדה ותוקפנות קשה, הנובעים כנראה מהפחד לגלות שאיננו עשויים מקשה אחת, שאיננו גוף אחד מלוכד אל מול אויב חיצוני. שום אלימות של "נוער הגבעות" או קריאות "מוות לערבים" אינה מביאה לתגובות כה קשות, שום השתלחות נגד קציני צבא, שופטים או פוליטיקאים אינה יוצרת חרדה ואינה מניבה ביטויים חזקים כל-כך, כמו אלה הנשלחים למי שנחשב "משלנו" ועכשיו תולה את הכביסה המלוכלכת בחוץ, או יוצא בביקורת עצמית. הפחד הזה שמייצר את התוקפנות, הוא כנראה משהו שהשתחל אל תוך הדנ"א - המטען הגנטי שלנו, וצמח אי-שם בהיסטוריה של רדיפות היהודים בימי הביניים ומסרב לעזוב, גם כאשר הצלחנו לייצר טנק מרכבה ופצצה המוטמנת בתוך מכשיר טלפון ומופעלת מרחוק.

בחודשים האחרונים התנסינו בקרבות ומלחמות קשות, שהניצחון בהם היה משמח במיוחד עקב הסכנה האדירה שנשקפה לקיומנו: כך ההצבעה באו"ם על מדינה פלסטינית, שיש האומרים כי הולכת ונגוזה, הסכנה שמא נפשיר את יחסינו עם טורקיה, המתקפה האכזרית על נתב"ג מצד הולנדים פרו-פלסטינים שנעצרה ברגע האחרון, ועוד כהנה וכהנה מצבים מסוכנים שמהם נחלצנו בעור שינינו. המחמאות שאני מקבל ב"טוקבקים", אם כך, הן רק נקיטת צעד זהיר למניעת סכנה גדולה יותר.

בדיחה עתיקה מספרת על ילד שאביו נדרס תחת גלגלי רכבת נוסעת. כאשר בגר והפך לאב, שמע יום אחד את הקומקום שורק על הכיריים, הסתער עליו בחמת זעם וריסק אותו לרסיסים. לילדיו ההמומים הסביר: "את אלה צריך להרוג כשהם עוד קטנים"...