עביר עראמין נורתה בראשה אבל איש לא ירה בה

ביום ראשון השבוע (10.7.11, ח' בתמוז תשע"א) ניתנה הגושפנקה הממלכתית, החוקית, לספר "תורת המלך". בית המשפט העליון קבע שהילדה עביר עראמין בת ה-10, שנורתה בראשה לפני שלוש שנים בענתא, נפגעה מכדור שיצא מרובה לא ידוע, של חיילים או שוטרים לא ידועים. הקליע שנמצא תחת גופה הקטן לא מצא לו בית. במילים אחרות, בית המשפט העליון התיר את דמן של כל הילדות הפלסטיניות, ושלח מסר ברור לכל חיילי/שוטרי צבא הכיבוש לישראל - רצח ילדות פלסטיניות קטנות, בעיקר כאלה שקונות סוכריה בקיוסק שליד בית-הספר בתשע בבוקר, איננו פשע. איש לא נענש ואיש לא ייענש. טיעוניה של התביעה - כלומר של ההורים, של עדי הראייה, של ארגון יש-דין, של ההוכחות ושל הראיות - לא מצאו להם דרך לאוזניהן של השופטות. האם הן גם אימהות?

פסק דין זה הוא שיאו של מסע - מתוכנן להפליא ומשומן כראוי - להתרת דמם של פלסטינים, מסע שנמשך כבר עשורים רבים בעיתונות, בנאומים הפוליטיים, בספרות ובשירה, בתוכניות הצבאיות ובניסוח הקוד האתי של הצבא.

מסע התרת הדם הפלסטיני מופיע גם בספרי הלימוד, המסבירים שכל טבח שנעשה בפלסטינים מאז 1948 היה (בטווח הארוך או הקצר) טוב ליהודים. מסע זה הגביר את תאוצתו מאז טבח העופרת והזרחן היצוקים בעזה, לפני שנתיים. מאז כולם מוצאים צידוקים ונימוקים להרג פלסטינים: קצינים בדימוס וקצינים שאינם בדימוס המופיעים בפני תלמידי בית ספר וחניכי מכינות צבאיות, ומסבירים שהצבא המוסרי ביותר בעולם לא עושה שום דבר בלי צידוק מוסרי-אתי-ערכי. על כן, אם נפגעו ילדים פלסטינים תוך כדי מבצע צבאי מוסרי-אתי-מוצדק, מלא ערכים ומלא מוסר להתפוצץ - הרי היה זה הרע במיעוטו, עוול הכרחי, שבבים, כורח המציאות, הכרח בל יגונה. כי הרג פלסטינים נעשה תמיד בשם החוק - החוק המקומי, או החוק הבינלאומי, או חוקי התורה. הרג הפלסטינים נעשה תמיד בשם הערכים הנשגבים של שמירה על חיי אדם לא פלסטיניים, של מלחמה בטרור, של הישגים צבאיים, של עיקרון ההרתעה. ההרג מוצדק ומוסבר תמיד במילים שאינן כוללות את הרכיב האנושי. פלסטינים מתים הם יעד, הם מטרה, הם גזרה, הם מבצע, הם פעולה, הם נוהל.

ואכן שופטות בית המשפט העליון לא גינו את הרצח, לא ביקשו להעניש את החיילים ששלפו רובה מתוך ג'יפ ממוגן וכיוונוהו לעורפה של ילדה קטנה שקנתה סוכריה בקיוסק ביד אחת והחזיקה ביד אחותה ביד השנייה, וירו ירייה מדויקת, ירייה שהשאירה יד אחת מורמת, אחוזה בידה של עביר, ואת כל יתר הגוף הקטן שרוע על הדרך המאובקת, השוממה. הן לא גינו את המעשה, ולא דרשו להעמיד לאיזשהו דין את החיילים או השוטרים (צה"ל מקפיד להדגיש, מאז הטבח בכפר קאסם, שחיילי מג"ב הם שוטרים ולא חיילים). הן לא גינו את הרוצחים, כפי שלא השתתפו בצער המשפחה. משפחות פלסטיניות אינן יודעות צער, לעולם, ועל כן אין צורך להביע השתתפות בצערן. יש להן יותר מדי ילדים מכדי לחוש צער על אובדנה של אחת.

אשר על כן, יש לדרוש מיד את הפסקת ההתעללות ברב אליצור, וביתר הרבנים מחברי "תורת המלך" והמטיפים בשער - ובין שורות החיילים, בבתי-ספר ובעיתונות - להרג ילדים פלסטינים. ההיטפלות אל הרבנים יכולה חלילה להתפרש כגזענות או כאפליה, שהרי בית המשפט העליון נתן להם הכשר. לא שהם היו זקוקים לו.

וכל מה שנותר לנו - שהכירו את עראמין וכואבים את מותה ואת צער אחיה, אחותה והוריה - הוא שהשם יקום דמה.