פרשת השבוע - וחוק החרם

פרשת השבוע, פרשת פנחס, היא פרשה מאתגרת מאוד. בסוף הפרשה הקודמת, אלוהים מתגמל את פנחס על שקיבל מילולית את קריאת משה להרוג את עובדי האלילים. פנחס השהה את כעס אלוקים, אך לא את עבודת האלילים. בהפטרה אלוקים מלמד את אליהו (לפי המדרש פנחס ואליהו חד הם) שהריגה של כהני הבעל איננה התשובה. המאבק הפיזי בעבודת האלילים יימשך, אך הכוח האמיתי שוכן בתוך "קול דממה דקה" [מלכים א', י"ט, י"ב] ובחינוך של הדור הבא [מלכים א', י"א, ט"ז].

יש מערבולת חילוקי-דעות סביב "חוק החרם". להט הופך לדמוניזציה. ה"פתרון" האוטומטי הוא שימוש בכוח המדינה כדי לעצור את אלו שמהם אנחנו פוחדים. כך הופכים לבלתי חוקית קריאה לחרם, או קבלת תרומות מממשלות. הימין משתמש בכוחו כדי להפלות לרעה תורמים לאופוזיציה.

חרם פוגע באנשים, נכון, וניתן לדון בשאלה האם לתמוך בחרם, והאם יעדי החרמות הם חפים מפשע. התומכים בחרמות מאמינים שהם מחרימים אנשים שעשו משהו לא בסדר. קריאה לחרם חייבת להיות מוגנת, אם אנחנו רוצים להמשיך להיות מדינה דמוקרטית. אלו שנגד חרמות, והמאמינים שחרם מסוים פוגע בחפים מפשע, חייבים לנסות למצוא דרך - שלא באמצעות כוח המדינה בחוק - לשכנע את התומכים בחרמות לשנות את דעתם. השימוש בכוח השלטון לא משחרר אותנו מהחובה לחנך, ולתת ל"קול דממה דקה" שבלבנו לתקשר עם לבם של אלו שדעותיהם שונות משלנו. אלו שחושבים שחרמות הם אלימות נגדם יכולים, כמובן, להחרים בעצמם. חוק נגד חרמות מאיים על סלע קיומנו כחברה השואפת להיות דמוקרטית, צודקת ובעלת ערכים יהודיים.

יש המבקרים את "שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם" על קריאתנו לאפשר למשט להגיע לעזה. זה לגיטימי לבקר אותנו. אני יכול רק לקוות שזה יוביל לוויכוח ציבורי שייאלץ אותנו, כחברה, לדון במוסכמות הסמויות הלא-כתובות והבלתי מעורערות בנוגע למצור על עזה, ואיך אנחנו משיגים את המטרות הלגיטימיות והמשותפות להגן על אזרחינו ולהביא את גלעד הביתה. שינוי יכול להיות רק כאשר נהיה פתוחים לדון בכל דבר - בין דבר שאנחנו לא מסכימים לו - "שומרי משפט" לא תומכים בחרמות, ובין דבר שאנחנו מסכימים לו גם אם אינו פופולארי - כעמדתנו ביחס למשט.

פרשת השבוע כוללת גם את גבורתן של בנות צלופחד, אשר העלו את הבלתי יאומן, וערערו על כל הנורמות הקיימות, בכך שהעזו לדרוש את זכויות הירושה שלהן. דרישותיהן היו נחשבות, בסטנדרטים של היום, צנועות מאוד ואפילו לא מספיקות, אך לזמנן היו מהפכניות. משה שמע את טענותיהן ואלוקים הסכים איתן, למרות שטענה נגדית (בסוף ספר במדבר) הגבילה את הישגיהן. אני יכול רק לדמיין שהיו קולות שרצו לדחות את הזכות של בנות צלופחד לערער על הנורמות הקיימות. בזכותן, ובזכות חברה שהרשתה להן להשמיע את קולן, היהודים והיהדות נמצאים היום במצב טוב יותר.

שבת שלום!