מאז נטעו את האוהל הראשון, מתחבטים כלי התקשורת האם מדובר במחאה "אותנטית" מהשטח או שמא מדובר במחאה פוליטית. ממתי הפוליטיקה בישראל הפכה למילת גנאי?. דימויים של הפוליטיקאים זה דבר אחד, אבל פוליטיקה? מה, רק לממשלה מותר לעשות?!.
על מותה של המפלגתיות בישראל הכרזנו מזמן. כבר שני עשורים שמפלגות פוליטיות אינן מצליחות לייצר סדר יום. לחוקק חוק בכנסת או להציע אי אמון בממשלה לא נתפס בעיני כניסיון להכתיב סדר יום. פעולה אזרחית בשטח היא המנוע לשינוי חברתי ופוליטי אבל נדמה שגם המפלגות הפוליטיות מימין ומשמאל הופתעו מכך שמחאת האוהלים תפסה. כעת מנסים כולם לרכב על הגל, אבל הופעה פוליטית של חבר כנסת זה או אחר המגיע לתמוך, לא תעזור. יתכן ורק מחאה לא מפלגתית במאה ה- 21 יכולה לייצר שינוי חברתי, אבל זו תעודת עניות גדולה לפוליטיקה הישראלית. תפקידן של מפלגות פוליטיות הוא להציע אג'נדה, לייצר רחש, לעודד שינוי חברתי. ניסינות לרכב על גל המחאה יהיו פאתטיים ובלתי אמינים.
עת שימשתי מזכ"ל
שלום עכשיו הגינו רעיון להתנחל במרכז תל אביב כאקט מחאתי נגד ההתנחלויות ולצורך השוואה בין מצוקת הדיור למול המאחזים הבלתי חוקיים. קבוצה של פעילים סברנו כי הדרך לשכנע את הציבור בדבר האינטרס הישראלי בשלום עוברת בשינוי חברתי ויצירת זיקה ישירה בין מדיניות הממשלה בשטחים והמציאות החברתית. לצערי, היוזמה לא צלחה בגלל פרנסי התנועה כמו פרנסי השמאל הציוני שנגועים בראיה חד מימדית של המציאות הישראלית.
עד שנות ה-90, מפלגות פוליטיות היו סוכני שינוי ומשכו אליהן אלפי צעירים שהאמינו כי באמצעותן ניתן להשפיע. אומנם פה ושם קמו תנועות כמו הפנתרים השחורים ודור שלום שניסו בדרכן להשפיע. גם שלום עכשיו בתחילת דרכה הצליחה, אבל בראיה היסטורית, המפלגות היו אלה שהצליחו להציב אלטרנטיבה אמיתית.
מדהים לשמוע את מובילי המחאה נזהרים שלא לפגוע בביבי, מצהירים כי מחאתם אותנטית וכי לא עומדת מאחוריהם שום מפלגה. מדהים איך הפכו את המפלגות למוקצות מחמת מיאוס. אני מניח שבין אותם מפגינים יש רבים שלא הצביעו. רובם חילונים המשתייכים למעמד הביניים שסביר כי הוריהם מצביעים למפלגות החילוניות מימין או משמאל.
אלה המצביעים הנאנקים כמה שנים מסדר העדיפיות של הממשלה, ממדיניות הפרטה קפיטליסטית המעניקה את ההון לקבוצת אוליגרכים, ממדיניות כלכלית שהעמיקה פערי שכר והעלתה את יוקר המחיה לרמות הגבהוהות בעולם. זו הממשלה שהביאה אותנו לבידוד בעולם ולכך שהיצוא הישראלי נפגע.
זו הממשלה שמשקיעה בהתנחלויות במקום בתשתיות שמסבסדת תחבורה ציבורית בשטחים אבל לא בתוך הקו הירוק. זו הממשלה שמעודדת רכישת בית בחצי חינם בהתנחלויות. אבל עם כל זאת, המפלגות הפוליטיות בישראל אינן מסוגלות להרים את השטח. כמה מצער לראות כיצד אפילו בפוליטיקה דו מפלגתית כמו זו שבארה"ב, מצמיחה המפלגה הרפובליקנית את "תנועת התה" ואילו בארץ המפלגות הפוליטיות מסתפקות בשליחת יושבי הספסלים האחוריים שבין חברי הכנסת למאהל המחאה.
לטעמי, המציאות הכלכלית והפוליטית בישראל מחייבת את מפלגות האופוזיציה להתעורר ולצאת לרחוב. כרגע לביבי לא בוער הכובע. ההיפך. נדמה כי ההתעוררות הצרכנית פוסחת עליו. הוא אפילו הגדיל לעשות אתמול כשקרא ליושבי האוהלים להגיע להפגין בכנסת כדי לסייע לו בהעברת תוכנית "הסופר טאנקר" שלו.
גם לחברי כנסת מותר לישון באוהל ולהפגין. החלל שהן הותירו מאפשר אומנם לתנועות אזרחיות כמו פעולה אזרחית והשמאל הלאומי להוביל מחאה אזרחית אולם הכלים שיש לתנועות האלה מוגבלים. להמחשה. אתמול קיבלתי מייל מ"פורום פעולה אזרחית" שהזמין אותי להגיע לכנס בבניין בתל אביב. כנסים זה נחמד אבל כדי שכיכר הבימה תהפוך לכיכר תחריר צריך יותר מכך. חשוב שהמגזר השלישי, התנועות הפוליטיות והמפלגות ישבו שם. לא צריך הסכמה מהמארגנים. לא צריך להוציא הודעות תמיכה. אפשר לעשות. אפשר לחרוש את השטח.
תפקידן של המפלגות לנסח את המסרים הנכונים. מארגני מחאת האוהלים לא יודעים מה עם רוצים. הם רק יודעים שקצת קשה להם. תפקיד המפלגות הפוליטיות להציע אג'נדה אחרת. החודשים האחרונים מהווים הזדמנות עבור המפלגות הפוליטיות להתעורר מהתרדמת העמוקה. ונושאים לא חסר.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
