בעקבות האוצר המדיני האבוד

בשבועות האחרונים החל גוש הימין לשלוט. הוא מנצל את כוחו הפרלמנטרי כדי להעביר חוקים שאולי מסתתרת כוונה טובה מאחוריהם, אך בפועל היא מגבירה את הדה-לגיטימציה נגד ישראל בעולם. המחנה פועל כמו גוף מחתרתי המעוניין לפקח על ארגוני זכויות אדם המזוהים עם גוש השמאל, הגבלת כוחו ושינוי הרכבו של בית המשפט העליון, ושלילת אזרחויות מאנשים הפועלים נגד ישראל.

לצערי, מעשים אלו אינם מעידים על אומץ אלא על פחדנות. למשל, לא ברור לי מדוע אנשי הימין לא תובעים מרשויות החוק בישראל לעצור את הפרופסורים ניב גורדון, חיים בראשית ואילן פפה המזוהים עם גוש השמאל ומטיפים נגד קיומה של מדינת ישראל. למה הם הצטרפו בלהט משיחי ואידיאולוגיה בעד סוחרי הדת יעקב יוסף ודוב ליאור אשר סירבו להגיע לחקירה במשטרה, במקום לחזק את שלטון החוק. נשאלת השאלה: מה ההבדל בין השמאל לימין כיום?

הבדלים אידיאולוגיים בין שני המחנות:

• מחנה השמאל נמצא בשפל מבחינה פרלמנטרית, אך תפישת עולמו הבסיסית לא השתנתה.

• מבחינה מדינית הוא דוגל בפשרה טריטוריאלית, בוויתורים כואבים על חלקי מולדת, ובמשא-ומתן עם אויבינו הרעים.

• הימין נסוג בשנים האחרונות מרעיון "ארץ ישראל השלמה". כך, למשל, בנימין נתניהו קיבל את הסכמי אוסלו למרות שהתנגד להם, אריאל שרון פינה את רצועת עזה באורח חד-צדדי.

שינוי הגישה של הימין הוא תוצר מעשי של תהליכים גלובליים ואזוריים, וכן בצורך של הציבור הישראלי בהפרדה שבין ישראלים לפלשתינים.

כפי שאנו רואים בשתי המחאות האחרונות, "הליכוד" אינו מייצג את השכבות החלשות ונדמה שהוא איבד גם את הרגישות החברתית בה הוא ניחן בתקופת בגין ושמיר. וכך, בעוד אצל גוש השמאל הלב הפסיק לפעום והשכל עובד שעות נוספות, אצל גוש הימין הלב פועם אך הוא מזמן איבד את חוש הכיוון.

אין ספק שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה בגלל האמוציות הרבות שמפגין גוש הימין ולאו-דווקא בשל האידיאולוגיה שהוא מציג. מדינת ישראל צריכה שני גושים חזקים אשר יפתחו רעיונות מרתקים ומעשים אמיצים ונחושים.