תארו לעצמכם שתושבי התנחלות היו מקימים מאהל במדרחוב בן-יהודה בירושלים, במחאה על הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. הרי מיד היו נשמעות בתקשורת צעקות על הפרת החוק ועל ההפרעה לסדר הציבורי, ומיד היו נשלפים כל הסטריאוטיפים של "ימין קיצוני" ו"נוער הגבעות" ו"תג מחיר". אם חבר כנסת מהשמאל היה מגיע למאהל ומגורש במעט אלימות, היו מזכירים לנו את רצח רבין. שלא לדבר על המהומה שהייתה מתחוללת אילו היה מתברר, שיושבי המאהל גם משכימים בחמש בבוקר לתפילה ומעירים את כל השכנים.

עכשיו קחו את הסיפור הזה ותעבירו אותו לשדרות רוטשילד בתל אביב, תוך שינוי אחד: מדובר בצעירים המוחים על מחירי הדיור. אותם התקשורת מחבקת ומלטפת, ומעניקה להם פרסום שלא היו קונים במיליוני שקלים. ובכלל לא משנה שהמאהל הזה בלתי חוקי, שהוא מהווה השתלטות פירטית על שטח ציבורי, שח"כ מירי רגב גורשה ממנו על גבול האלימות, שיש בו שימוש גלוי בסמים ושיושביו מנגנים על דרבוקות בשתיים לפנות בוקר.

המחאה על בעיית הדיור היא יותר ממוצדקת. לא רק שלרבבות צעירים אכן יש בעיית דיור אמיתית, לא רק שממשלות ישראל לדורותיהן לא עשו כמעט דבר בנושא - הבעיה הזו היא גם תסמין מובהק לרמיסתו של מעמד הביניים והידרדרותו המהירה לעבר המעמד הנמוך. אבל גם מחאה מוצדקת אינה נמצאת מעל החוק.

יכול להיות שראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, העניק למאהל את ברכתו ואולי אפילו את אישורו - אך יש עם זה בעיה אחת: העסק אינו בסמכותו. לא מדובר ברכוש פרטי של חולדאי אלא ברכוש השייך לעירייה, ויש נהלים מסודרים לשימוש בו. ראש העירייה, ואפילו מועצת העירייה, אינם יכולים להחליט ככה סתם שהם מעבירים רכוש ציבורי לשימוש פרטי - לא לשנה, לא ליום ואפילו לא לשעה. שלא לדבר על הסכנות הבטיחותיות והתברואתיות שגורם המאהל. וכאמור, מתבצעות בו בריש גלי עבירות פליליות של שימוש בסמים (ואולי גם סחר בהם), מפגעי רעש ועוד. חוץ מזה, מדובר במאהלים בשורה של ערים, ולא שמענו שמישהו מהם קיבל איזשהו אישור לפלישתו לשטחי הציבור.

אז למה התקשורת לא אומרת את כל זה? בדיוק מאותה סיבה שהיא לקחה מחאה קטנה ושולית, והפכה אותה בהבל פיה לסיפור כלל-ארצי רחב מימדים. קלמן ליבסקינד עשה במעריב של סוף השבוע את החשבון והגיע ל-202 אוהלים בכל הארץ. נניח שיש 300 אוהלים, הוא אומר, ונניח שבכל אחד יש שני אנשים. מדובר על 600 איש - וזה קיבל כותרות ראשיות כמעט בכל אמצעי התקשורת במשך קרוב לשבוע.

הסיבה פשוטה וברורה: אפשר להשתמש בזה כדי לנגח את ממשלת נתניהו. ברור שהיא נושאת באחריות. ברור שבנימין נתניהו ושריו מדברים הרבה ועושים מעט. אבל ברור באותה מידה, שזהו פרי של מדיניות מתמשכת בת שנים רבות, ושלא ניתן לשנות את הכיוון בבת אחת. ברור גם שנתניהו באמת רוצה לשנות את פני שוק הנדל"ן - ואז חוטף ביקורת (מאותם עיתונים עצמם!) על כך שהרפורמה שלו מסוכנת ותסייע לעשירים ומה לא.

כאשר מתנחלים חוסמים כבישים - המשטרה מתערבת מיד, ובצדק. אבל כאשר ארגוני שמאל מארגנים פלישה לשטחים ציבוריים, או לכל הפחות תופסים עליה טרמפ ומסייעים לה, המשטרה נעלמת. כאשר הימין מפגין - התקשורת מדברת על התפרעויות ומזהירה מפני הסכנה לשלטון החוק. כאשר השמאל עושה זאת - הוא מקבל מאותה תקשורת חיבוק חם ואוהב. כי כאשר הפוליטיקה והאינטרסים המסחריים מדברים, האובייקטיביות והאתיקה משתתקות.