אילו פרויד היה קם מקברו וקופץ לביקור במאה ה-21, הוא היה נבהל מעוצמת ההיסטריה שמאפיינת את התרבות הנאורה בת זמננו בנוגע לסקס. מתירנים ככל שנהיה, בהיבטים מסוימים אנחנו היסטרים עד כדי אובדן עשתונות. זהו ככל הנראה המסר הסמוי (או שמא לא כל-כך סמוי) של הסרט.
מדובר בסרט על תופעה ידועה: ילדים חשופים באינטרנט לכל מיני פדופילים. נערה יוצרת קשר עם מישהו, נפגשת איתו ומאותו רגע נכנסת לסחרור שקשה להיחלץ ממנו. שתי הערות: הנערה בסרט יפה, במציאות יופי מביא ביטחון עצמי. לא סביר שנערה יפה תהיה דחויה ויהיו חסרים לה מחזרים. נקודה שנייה: הנערה הזו הייתה תמימה, אבל צריך להודות שיש גם נערות סקרניות שיודעות בדיוק מה שהן מחפשות.
תגובה היסטרית מסוכנת יותר נניח לרגע את הסרט בצד. באחד
הפורומים אימא כתבה שילדתה בת 11.5 מציעה את עצמה לבנים באינטרנט. הילדה כתבה למישהו בפייסבוק שיש לה יזיזים והיא עושה איתם סקס יבש, נשארת עם חזייה ותחתונים, נותנת להם לגעת בה בציצי ובישבן ומתנשקת איתם. כשהאם ראתה את זה היא צעקה עליה ובכתה, "פשוט לא יכולתי להאמין שהילדה הקטנה שלי מתנהגת כך".
ובכן רבותי, כדאי להתעורר: גם הילדים הטהורים והזכים שלנו מתעניינים בסקס, ואם אנחנו רוצים את טובתם לא בטוח שהתגובה הכי מומלצת היא להיכנס לפאניקה, להתחיל לצרוח, לצווח, למרוט שיער ולפרוץ בבכי היסטרי. אני הייתי ממליץ דווקא לחבק. אתה אוהב את הילד שלך גם כשהוא עושה משהו רע. אחר-כך לשוחח, לנסות להבין אותו, ורק בסוף להנחות. כמובן גם להתייעץ עם גורמים מקצועיים. הכי חשוב: ברוגע.
אי שם בזיכרוני מבליחה כתבה בעניין של ניצול מיני. זו הייתה כתבה ארוכה, אינני זוכר ממנה מאום למעט מילה אחת: ברגע שהעניין התגלה הילדה התחילה להתדרדר. הדגש הוא על "התגלה"! לא ברגע שהמקרה ארע, אלא ברגע שהוא התגלה. אינני מומחה ודעתי אינה מוסמכת, ובהינתן הגילוי הנאות הזה, אני רוצה להביע את דעתי: פעמים רבות הטראומה של הקורבן אינה נובעת מהאירוע עצמו, אלא מהחשיפה!
הסרט בהחלט רב-עוצמה ולכן כשהוא מסתיים עלולים לצאת בתחושת החמצה כלשהי, שכן הוא מציב שאלות מעניינות מבלי לספק תשובות. אולם לאחר מחשבה לא רבה מבינים שבעצם כל התשובות היו שם: גם בסרט מסכת ההתדרדרות החלה מרגע החשיפה, ומשם היא הלכה והחריפה בהתאם להתנהגותו ההיסטרית של האב. בנוסף הייתה סצנה שסיפקה רמז מאוד עבה: חבר לעבודה שאל את האב מדוע הוא לא מתפקד לאחרונה? האב חשף: "בתי הותקפה מינית". החבר נבהל: חטפו אותה? "לא, היא הלכה עם מישהו לבית מלון". החבר נרגע, יש בעולם צרות יותר גדולות מבתי מלון.
בדמיונו האב ראה את בתו "האומללה" נמחצת מתחת לסדיסט אכזר שמתעלם מכל תחנוניה, אבל התחושה בסרט היא שמה שקרה בפועל היה הרבה יותר רגוע. לא בטוח שהבמאי התכוון לכך, אבל ייתכן שיש בסצנת החבר לעבודה מסר למערכת: חייבים להבחין בין סקס בכפייה ובין סקס מרצון גם אם מדובר בקטינים. אין זה אומר שיש להתיר ממחר בבוקר יחסים בין ילדים למבוגרים, אבל זה כן אומר בדיוק מה שזה אומר: נער שמתעלל מינית, מבצע עבירה חמורה יותר מאשר גבר המקיים יחסים עם נערה שהתאהבה בו. המערכת חייבת להבין זאת.
שלטון החוק איבד פרופורציות אבל היא לא. למרבה האבסורד, נדמה שדעתה של מערכת המשפט השתבשה לחלוטין. מצד אחד היא מתייחסת אל גבר שקיים יחסים עם נערה כאל אנס - זהירות:
משה קצב ובני סלע לפניך. מצד שני כאשר נערים מבצעים פשע אכזרי אמיתי והופכים נערה ל
שפחת מין, המערכת העלובה, המבולבלת ותשושת הנפש שלנו יוצאת מגדרה כהרגלה לדאוג לבני הטובים הנורמטיבים המסכנים הללו כדי שחלילה לא ייהרסו חייהם.
מה שקרה בפרשת
הפרופסור האוהב, פשוט לא ייאמן. מרצה נחשד בקרבה יתרה לסטודנטיות, ו... הושעה. היום כל פרופסור יודע: סטודנטית שלא פותחת רגליים מקבלת ציון נכשל וכל הקריירה שלה הולכת לפח האשפה. המרצים קיבלו רישיון לאנוס! סטודנטיות נאלצו להיכנס למיטתו של הפרופסור כי פחדו שיהרוס להן את הקריירה ובעצם את כל החיים, זה חמור פי אלף מהמקרה של קצב, ואין פוצה פה ואין מצפצף, מדוע? כי ה"תשתוקת" שותקת, היא פשוט עסוקה עדיין במציצת דמו של קצב...
כאשר ילדות של
מתנחלים בנות 14 חסמו כביש הן נעצרו עד תום ההליכים, שהרי יש להן אחריות מלאה למעשיהן, כל
שופט עליון יודע (בעל-פה). מצד שני, כאשר ילדה בת 14 מקיימת יחסי מין, מבחינה חוקית היא יצור מפגר בעליל שאינו אחראי למעשיו, גם את זה כל משפטפטן יודע. עד היום טרם הצלחתי לקבל תשובה מגורם משפטי מוסמך לשאלה: האם בת 14 כן אחראית למעשיה, לא אחראית למעשיה? לא אחראית רק בנושא מין, או כן אחראית רק אם היא בת של מתנחלים?... להערכתי התשובה הנכונה היא, שכרגיל האליטות עושות מה שמתחשק להן.
אפילו לתינוק בן יומו יש משמעות לרצונו, נראה אתכם מאכילים תינוק שלא רוצה... בכל הנוגע למין, רצון הנערה לא רלוונטי. הותקפה באכזריות או הסכימה בהתרגשות - במקרה של קטינות מבחינת החוק: היינו הך, היא נאנסה! קשיי המערכת להבחין בהבדל ה"פעוט" שבין זוועות ובין אירועים אינטימיים שיכולים להיות שיא האושר, בהחלט מעוררים תהיות. מיד יגיע ההסבר לתופעה הסוציו-פתולוגית הזו, רק נוסיף עוד דוגמה אחרונה: פעם פורסם שבעל הורשע באונס כיוון שסירב להפסיק באמצע יחסי מין. אני קורא לזה: "תחדור - תעצור". האישה אומרת: תחדור, עכשיו תעצור. תחדור, עצור. אופס, לא עצרת - הצילו, אנס, יש שופט בקהל?...
נדמה לי שעל-פי חוקי מדינת ישראל לאישה מותר להעליל על גבר עלילת שווא. זה לא צריך להפתיע אותנו כל-כך כי האמת היא פרט שולי וזניח בחוק הישראלי, כפי שהסקנו מפרשת אונגרפלד.
איך מסבירים את זה ההסבר להתנהגות ההיסטרית והבלתי רציונלית של המערכת בנושאי מין הוא הצורך לספר לעצמנו שאנחנו תרבות טובה. מעין סופר אגו קולקטיבי - ערכי המוסר המצופים. איך נדע שאנחנו חברה מתקדמת, מודרנית, נאורה, היוצאת מגדרה להגן על אזרחיה וילדיה? פשוט מאוד: נשמור עליהם בקנאות היסטרית, כאשר כל המקצין הרי זה משובח.
אין אנו יודעים מספיק על האווירה שהייתה בארץ בתקופות מסוימות, אבל פה ושם יש רמזים ושמועות. האם יכול להיות שגם בתקופתם של משה דיין, עזר ויצמן או מוסיה תהילמיזייגער (דן בן אמוץ) היו מקרים דומים לאלו של קצב וגולדבלט? אם כן, האם הם נתפשו אחרת? אין לדעת, אך די ברור ששורש העניין כאן הוא הבדלי תרבות.
אנחנו יודעים שיש לצידנו תרבות בה הכבוד המשפחתי ממוקם ככל הנראה בין רגליה של האחות, ואם הוא מנוקב אז נהוג לרצוח אותה. איך בדיוק רצח האחות מאחה את הכבוד האבוד? אני עדיין עובד על זה... מצד שני נדמה לי שברוסיה וביפן היחס למין הוא פחות היסטרי מאשר אצלנו. אז כנראה שמבחינה תרבותית אנחנו באיזשהו מקום רע באמצע.
מה היה קורה אילו כשיצאנו מהסרט שאלנו את עצמנו שתי שאלות:
1) מה היה קורה אם העניין לא היה נחשף? ככל הנראה היא הייתה נפגשת איתו עוד מספר חודשים, או שהוא היה מנתק מגע מיד, ובעצם לא היה קורה דבר. לא אפול מהכיסא אם יתפרסם מחקר מדעי הקובע שיש מקרים רבים של בעילת קטינות שאינם מגיעים לידיעת הרשויות, והן מחלימות ומתאוששות מזה מבלי לדעת שהן "נאנסו", מבלי להרגיש שמישהו צריך להציל אותן וללא צלקת לכל החיים.
2) עד כמה הגיל משמעותי כאן? הרי אם נכלא כל נער ששיקר לנערה שהוא אוהב אותה כדי להכניסה למיטתו - נצטרך לייבא סוהרים מחו"ל... הלב נשבר כשנערה מגלה שבן הזוג לא אהב אותה כפי שהיא חשבה, אבל בדרך-כלל המתבגרות מתגברות על זה. זה הרי קורה כל שני וחמישי, אם הבחור ששבר את לבה של אחת הנערות מבוגר יותר - זה מה שיעשה את ההבדל ויגרום לה טראומה לכל החיים?... הרי אם היא הייתה מנוצלת על-ידי בן גילה, במקום לצעוק "אנס", האב היה נשאר עם הלשון בחוץ. חסרים מנצלים בני 18, 20? יש אספקה בשפע.
אולי כדאי להציע לשלטון החוק הצעה מקורית: לשקול את ממדי חומרת הפשע לא רק לפי הגדרתו בחוק או ההיסטריה הציבורית, אלא גם לפי השלכותיו על הקורבן. כאשר קורבן אונס למשל, ממשיכה לצאת עם האנס לבית מלון כדי להיאנס שוב, שולחת לו מכתבי אהבה, ובמקביל מתנחמת בזרועות נהגו ושני מאבטחיו החסונים - לא בטוח שה"אונס" הפך אותה לשבר כלי. שופט לא חייב לרוץ עם הראש לקיר, והמילה אונס לא צריכה למנוע ממנו להפעיל את שיקול הדעת.
באותו אופן, במקרה של בעילת קטינה, בו למעט ניקוב איזשהו קרום דק יחסית לא קרה אסון לאומי, אין הדבר מחייב להגיב מיד בטירוף מערכות. הכל צריך להיות בפרופורציות, זהו להערכתי המסר הסמוי של הסרט. האב ההיסטרי כאן משמש בעצם מראה עבור כולנו, הוא למעשה מייצג את התרבות. אם התרבות שלנו תתייחס לסקס קצת פחות בפאניקה, זה לא אומר בהכרח שנהיה חברה מופקרת. נהפוך הוא, אם נהיה רגועים יותר, ממדי הנפגעות והטראומות ירדו באופן דרסטי!
אין ספק שזו הרגשה בלתי נסבלת לאב לחשוב שבתו האהובה מקיימת יחסים עם גבר בגילו, יוצרי הסרט הבינו זאת היטב. מה שבכל-זאת הם ניסו להסביר לנו/לתרבות שלנו, הוא המסר: גם במצב כואב כזה, עדיין צריך לשלוט על עצמנו. הכאב הוא יותר אצלנו מאשר במציאות. נערה שמקיימת יחסים עם גבר מבוגר ממנה לא בהכרח עוברת טראומה. תגובה היסטרית לאירוע מיני, לעומת זאת, מתייגת אותה כמצורעת ועלולה לגרום לה לפתח רגשי אשמה ובושה קשים, ומכאן... התהום היא הגבול.
במאמר מוסגר אם נהיה כנים עם עצמנו, נצטרך להודות שאנחנו כן חברה מופקרת (קפיטליסטים חזירים), לאף אחד לא באמת איכפת מאף אחד. אם גיבורת הסרט הייתה ענייה אף איש חוק לא היה תורם לה אגורה שחוקה, היו זורקים אותה לסטטיסטיקה כמו יתר מיליוני המסכנים. שמענו פעם שיש המון זונות קטינות באזור הדרום, מישהו התרגש? כל הדאגה היתרה היא בעצם הצגה אחת גדולה שמטרתה לספר לנו כמה אנחנו נפלאים. כך במסגרת התרבות הצבועה שלנו אנחנו משקרים לעצמנו כל-כך טוב, שאנחנו מאמינים לשקרים שלנו.
דוגמה מצוינת לכך: ערכי המוסר המרגשים סביב פרשת גלנט והשקרים הלבנים של שני הקצינים הבכירים שהודחו. האם באמת כל צמרת צה"ל והדרג הפוליטי שמעליהם, כולם דוברי אמת טהורה בלבד? לא בטוח, אך זו התרבות בת-זמננו: כל העולם במה וכל המנהיגים מושחתים, סליחה: שחקנים. את המנגינה הזו אי-אפשר להפסיק, שכן ההצגה חייבת להימשך. כולם יודעים שהמלך עירום, אבל נמשיך לספר לעצמנו שהוא נראה נפלא, כי התרבות שלנו מבוססת על תדמית. חבל שהמדע עדיין לא גילה את זה, למרבה הצער האנושות עדיין אינה בשלה להבין את המושג "תרבות" במלוא משמעותו.
נסכם: אז מה למדנו היום? יחסי מין אינם בהכרח מובילים לקטסטרופה גם אם יש הפרש גילאים גדול. אם הילדה אינה בשלה למין, היא לא בשלה למין גם עם בן-גילה, אבל נגד זה ידינו כבולות. תחושת ניצול כשמתברר שלא באמת היית נאהב עלולה לגרום למשברון, אבל הילדות שלנו מצליחות להתגבר עליו (ללא תלות מהותית בגיל המאכזב). טראומה מסוכנת עד כדי נזק לכל החיים עלולה להיגרם מרגשות בושה ואשמה, לכן אסור להגיב באופן נסער לאירועים מיניים. צריך להגיב עניינית, בשלווה, ללא התרגשות יתרה, בקבלה ובאהבה, כדי שהקורבן לא תיבהל, תאשים את עצמה, תסתגר ואולי לא תצליח לצאת מזה. תירגעו, לפעמים מין זה רק סקס.
החברה הנאורה שלנו עלובה מאוד. מצד אחד היא משקרת לעצמה ועושה קולות כאילו היא נורא דואגת לתומתם של ילדיה, עד כדי תגובות היסטריות. מיד נזיל דמעה מרוב התרגשות. האינפלציה וזילות השימוש במושג "אונס" מוגזמת עד כדי היסטריה המונית, לרבות היתר לנשים להעליל על גברים. מצד שני כדי להרגיש שהיא נורא אינטליגנטית, החברה האווילית שלנו מעניקה לבני נוער חסינות וכך מתעקשת במו ידיה לעודד אותם לבצע מעשי פשע (הפלא ופלא היא מצליחה: אלימות הנוער בפריחה). מצד שלישי היא הפכה להיות פס ייצור סדרתי לעוני המוני כדי שיהיו המון מסכנים נואשים, שהאליטות יוכלו לנצל בכיף (גם כאן ההצלחה מסחררת). למרבה ההפתעה גם לקטינות אין פטור מעוני. כך יד אחת שולחת המון נערות לעוני ומשם לזנות, ויד שנייה דואגת לנערה תורנית בכפפות אוהבות של משי כדי לעשות קולות של מוסר מרגש.
סביבנו יש תרבויות שונות. חלקן לוקחות את נושא המין בפחות התרגשות, חלקן התרגלו שרצח פותר בעיות. פעם גם אצלנו זה היה אחרת, למשל: מקלחות משותפות בקיבוצים. איך נוצרת איזו תרבות, באיזו חברה, באיזו תקופה? אין לנו מושג. מותר לצפות שבמאה ה-21 האנושות תהיה כבר מספיק אינטליגנטית כדי שתוכל לשלוט או לפחות לנהל מעקב אחר התרבות שלה, אך למרבה הצער האנושות חולקת על כך. היא עדיין לא מבינה את התרבות שלה, היא עדיין לא מבינה את החשיבות של הבנת התרבות שלה, ולמרבה הפלא (העשירי) היא גם מסרבת בתוקף להבין. כנראה שניאלץ להמתין עוד כמה מאות שנים עד שהאנושות תהיה בשלה דיה להבין שללא הבנת התרבות: הדמוקרטיה אימפוטנטית, שלטון החוק מעוקר, הקפיטליזם חסר רסן, כל החיים החברתיים שלנו הם ישראבלוף אחד גדול, אין לציבור בפועל השפעה על חייו, והוא נתון בעצם לשליטת גורמים עלומים - יוצרי התרבות - האליטות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
