|
ימים קשים עוברים על החברה הישראלית. הטרור פוגע בנו. אך אסור שהייאוש ישתלט עלינו. עלינו להיות אופטימיים. עלינו להאמין בכוחנו לגבור על בעיותינו.
אימרה מקובלת היא, כי כאשר התותחים יורים, המוזות שותקות. על אימרה זו יש להצטער. אין היא משקפת לא את הרצוי ולא את המצוי. דווקא כאשר התותחים יורים, אנו זקוקים למוזות. דווקא בעת מלחמה, אנו זקוקים לחוקים. נתונים אנו במאבק חיצוני מר. המאבק הוא מר, שכן כוחנו הוא גם חולשתנו. לא נוכל ולא נרצה לפעול על-פי אמות המידה של יריבנו. אכן, "זה גורלה של דמוקרטיה שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות בהן נוקטים אוייביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמה הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפישת בטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה".
אכן, משוכנע אני כי מהמאבק המתנהל היום בינינו לבין שכננו נצא מחוזקים, כאשר ידינו על העליונה.
אנו נלחמים על דמותנו כעם וכמדינה. במלחמה זו ישנם תמיד שני מוקדים: הפרט והכלל. הפרט - זו החירות של היחיד. הכלל - זהו האינטרס הלאומי. אין אחד בלא האחר. דמותנו כעם וכמדינה תקבע על-פי האיזון הראוי בין פרט לכלל.
הפרט, משמעותו זכויות אדם. כבוד האדם וחירותו - זו התורה כולה על רגל אחת. החירות היא טעם החיים. החירות של כל פרט ופרט. כבוד האדם של כל פרט ופרט. זוהי ההכרה כי האדם הוא יצור חופשי, המפתח את גופו וכוחו לפי רצונו. זוהי החירות לעצב את האישיות. כשופטים, אנו מעמידים את החירות של הפרט בראש דאגותינו. הפרט זקוק לנו להבטחת חירותו. ההיסטוריה האנושית היא סיפור מלחמתו של האדם להבטחת חירותו. אנו חלק מהיסטוריה זו.
הכלל, משמעותו המדינה והחברה. איננו חיים על אי בודד. כבוד האדם וחירותו הוא כבודו וחירותו של הפרט כחלק מהכלל. זוהי החירות של הפרט כחלק מחברה מאורגנת, אשר לה יעדים לאומיים, ובמסגרתה מקויים שלטון. אנו כאן בישראל, בארצנו, כדי לבנות את המדינה הזו. בלעדיה - אין לנו חירות; בלעדיה - מה טעם לחיינו? ההיסטוריה הלאומית שלנו היא סיפור חייו של עם קטן שצמח על אדמה זו, גורש ממנה, ועתה חוזר אליה. אנו חלק מהיסטוריה זו.
אכן, דמותנו כעם וכמדינה תקבע באיזון הראוי בין פרט לכלל, בין החירות של היחיד לבין האינטרס של המדינה. איזון זה הוא חיוני. אין האחד מתקיים בלא השני. המדינה צריכה להגן על החירות של כל פרט. הפרט צריך לתרום את חלקו בהגשמת יעדי המדינה. אנו מעמידים בראש משטרנו את הדמוקרטיה. זו בנויה על פרט וכלל גם יחד. דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות נציגיו. זהו הכלל. דמוקרטיה היא חירות לאדם. זהו הפרט. אין דמוקרטיה בלא שלטון הרוב; אין דמוקרטיה בלא זכויות לפרט.
מבקשים אנו לבנות בישראל מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים. מפעל זה הוא אפשרי. כמדינה יהודית ניתן ביטוי למורשתנו הדתית והתרבותית. המשפט העברי הוא משפטנו הלאומי. ערכיה של מורשת ישראל הם חלק מערכינו. אין המורשת היהודית שלנו נחלתו של חוג זה או אחר. היא נחלת הציבור כולו. עלינו לתת ביטוי לאופיה הציוני של המדינה. רק ישראל היא מדינתו של העם היהודי; רק כאן אנו נהנים מעצמאות מדינית. זהו חלק מערכינו כמדינה יהודית. בצד היות ערכינו ערכיה של מדינה יהודית, ערכינו הם ערכיה של מדינה דמוקרטית. כמדינה דמוקרטית ניתן ביטוי לאיזון הראוי בין החירות של הפרט לצרכים של הכלל. מה שנדרש עתה הוא במציאת האיזון הראוי בין ערכינו כמדינה יהודית לערכינו כמדינה דמוקרטית. איזון זה אפשרי הוא. סינטזה בין שני סוגי הערכים היא בת-השגה.
אנו חברה פלורליסטית. חי בתוכנו מיעוט שאינו יהודי. מיעוט זה משתתף, באמצעות נציגיו, בעשיית הכלל. כל אחד מיחידיו של מיעוט זה זכאי להגנה על חירותו. אמת, ישראל העמידה כבסיס לקיומה את שיבת ציון. היא רואה במדינה היהודית את הפתרון לבעיה היהודית. היא מכירה בזכותו של כל יהודי לשוב כאזרח למדינתו. אין בכך הפליה כלפי מי שאינו יהודי, שהרי זהו טעם קיומה של המדינה. אך בתוך המדינה פנימה - כולם זכאים לשוויון בזכויות. אסור לנו להפלות בין יהודי ללא יהודי. אין זו גישה פוסט-ציונית. זו הציונות האמיתית. בתי המשפט עושים להבטחת שוויון בחברה הישראלית: שוויון בין יהודי למי שאינו יהודי; בין גבר לאשה; בין צעיר למבוגר; בין עדות ודתות.
אחת הבעיות המרכזיות בהווייתנו היא בעיית הדת והמדינה. המאבק בין דתיים לחילוניים הוא קשה. זהו מאבק שיש בו אך מפסידים. עלינו למצוא פשרה לאומית בין הדעות המתנגשות. פשרה לאומית זו צריכה להתבסס על הגישה, כי כל צד יישאר באמונתו הבסיסית. כל צד יוותר לזולתו, תוך נכונות להבטיח חופש דת וחופש מדת, ותוך התחשבות ברגשותיו של האיש הדתי והחילוני גם יחד.
חוקה חיונית לכלל ולפרט. חוקה חשובה תמיד. היא נחוצה דווקא כעת. היא מייצבת את המשטר ושומרת על כללי המשחק. היא מבטיחה את זכויות הפרט. כל אלה נחוצים לנו תמיד. הם נחוצים במיוחד ברגעי משבר. הם חיוניים לנו בשעותינו הקשות. נחוץ הוא לנו לשריין את המבנה המוסדי של רשויות השלטון. אין זה ראוי שרוב רגיל של חברי הכנסת יכולים להכניס שינוי מהותי במבנה המשטר שלנו. יש להבטיח שריון חוקתי למבנה רשויות השלטון. בכך יובטח חוט השידרה המבני שלנו. כן יש לשריין את זכויות הפרט, ובכך להבטיח את מצפונה של החברה והחוקה. כשופטים אנו שומריה הנאמנים של החוקה. החברה הישראלית החלה במפעל החוקה עם היווסד המדינה. הגיע הזמן לסיים מפעל זה. הננו אחת המדינות המעטות בעולם המערבי שאין לה חוקה שלמה. כוחה של החוקה בייצוב המשטר, בקביעת כללי המשחק והגדרים להפעלת כוח השלטון, ובהגנה על זכויות האדם. לשם הבטחת שמירתם של כל אלה, נדרשת ביקורת על חוקתיות החוק. ביקורת זו צריכה להיות שיפוטית, שכן בכך מובטחת ביקורת שהיא חיצונית לגופים הפוליטיים; שהיא עצמאית ואובייקטיבית, והמסוגלת לבחון באופן נויטרלי את האיזון הראוי בין הערכים החוקתיים, תוך התחשבות לא רק בטווח הקצר אלא גם בטווח הארוך.
ביקורת שיפוטית זו יש להפקיד בידי בית המשפט העליון. הוא שמר מיום היווסדה של המדינה על חוקתה הלא כתובה ועל האיזון הראוי בה בין כלל לפרט. הוא שהגשים את חוקי היסוד מאז כינונם, תוך איזון בין יחיד לחברה. הוא זה שצריך להמשיך ולשמור על איזון זה.
הקמת בית משפט מיוחד לחוקה, יביא במציאות הישראלית לפוליטיזציה של השפיטה, למכת מוות לבית המשפט העליון, ולהגנה רפויה על החוקה עצמה. שופטים מקצועים, החדורים במסורת ארוכת שנים של עבודה מקצועית, יוכלו להעניק - באווירה המיוחדת של ישראל - הגנה ראויה על החוקה. כשופטים מקצועיים, אנו אמונים על התפיסה, שהיא לחם חוקינו, כי עלינו להתרחק מכל שיקול פוליטי. עלינו לשקול אך שיקולים משפטיים-חוקתיים. איננו בוחנים את תבונתן של הכרעות שלטוניות. אנו בוחנים את חוקיותן. ההבחנה בין השתיים היא לעתים דקה ואפילו דקיקה, אך היא תמיד קיימת ואנו תמיד שואפים להגשימה. זאת ועוד: שנות מסורת, חינוך שיפוטי ואתיקה שיפוטית עיצבו בנו את חוט השידרה השיפוטי. איש לא ישפיע עלינו. הפגנות לא ישנו את דעותינו. התקפות אישיות וציבוריות לא יסיטו אותנו מדרכנו. תמיד נשאר נאמנים לכוכב הצפון שלנו: חוקי היסוד, ערכי היסוד ותפיסות היסוד. זו הדרך הראויה להגנה על חוקתה של המדינה.
אכן, השפיטה אינה תפקיד. זו צורת חיים. זו צורת חיים שאין בה רדיפה אחר עושר חומרי; זו צורת חיים שאין בה חיפוש אחר פרסומת ויחסי ציבור. זו צורת חיים המבוססת על עושר רוחני; זו צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת. לא כוחניות אלא שיקול דעת; לא שררה אלא צניעות; לא עוצמה אלא חמלה; לא שמן אלא שם טוב; לא ניסיון לרצות את הכל, אלא עמידה איתנה על ערכים ועקרונות; לא כניעה או פשרה עם קבוצות לחץ אלא עמידה על הגשמת הדין; לא הכרעה לפי משבי רוח חולפים, אלא הליכה עקבית על בסיס תפיסות עומק וערכי יסוד. אמת, שפיטה היא צורת חיים שיש בה הסתגרות מה; שיש בה ניתוק מהמאבקים החברתיים והפוליטיים, שיש בה מגבלות על חופש ההתבטאות והתגובה; שיש בה מידה רבה של בדידות והפנמה. אך זו אינה צורת חיים שיש בה ניתוק מהחברה. אין לבנות חומה בין השופט לבין החברה בה הוא פועל. השופט הוא חלק מעמו. הוא מצוי לעתים במגדל שן, אך זהו מגדל בהריה של ירושלים ולא באולימפוס היווני. שופט הוא אזרח, ושופט טוב צריך להיות אזרח טוב. עליו לתת את חלקו בבניין חברתו.
כדי להבטיח את תפקידנו בחברה הישראלית בשנים הקרובות, אנו זקוקים לאמון הציבור. אמון הציבור משמעותו, אמון בהגינות השיפוטית ובנויטרליות השיפוטית. זהו אמון הציבור ברמתו המוסרית של השופט. זהו אמון העם, כי בית המשפט איננו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחנו אנו נאבקים, אלא על השלטתו של החוק אנו נאבקים. זהו אמון העם כי במקום בו יש לנו שיקול דעת, אנו מפעילים אותו לשם הגשמת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זהו אמון הציבור, כי ההצהרה אותה חזרתם והצהרתם היום - "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" - הינה הצהרת אמת, המשקפת את מלוא תודעתנו כשופטים. ושוב: אמון הציבור אין פירושו פופולריות. אמון הציבור פירושו תחושה של הציבור כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, נויטרלי תוך מתן יחס שווה לצדדים, וללא כל נטיה. לא זהותם של הטוענים אלא משקלם של הטיעונים הוא המכריע. זהו אמון הציבור כי השופט עושה צדק על-פי דין. זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. ושוב: אמון הציבור אין משמעותו היעדר ביקורת. נהפוך הוא: ביקורת חשובה לכל גוף בעל סמכות. היא חיונית לשפיטה. אך הביקורת צריכה להיות עניינית; היא צריכה להיות מבוססת על הבנת מורכבות התפקיד והצורך לשמור על עצמאותה של הרשות השיפוטית ועל עצמאותו של השופט הבודד.
ושוב מבקש אני לחזור לתותחים ולמוזות. דווקא כאשר התותחים יורים, חשוב הוא שנדע עבור מה אנו נלחמים. דווקא כאשר התותחים יורים, חיוני שנהיה משוכנעים כי אנו נלחמים עבור מטרה נעלה של קוממיות לאומית, צדק חברתי וחירות אישית; דווקא כאשר התותחים יורים, נעשה הכל כדי להבטיח שמחננו יהא נקי, כי פעולותינו תהיינה טהורות, וכי שאיפתנו תהיה חברה צודקת וראויה; דווקא כאשר התותחים יורים, נדאג להגברת הדמוקרטיה שלנו, תוך איזון ראוי בין כלל ופרט. אנו מבקשים להקים כאן מדינה אשר ערכיה הם של מדינה יהודית ודמוקרטית. אנו מבקשים להקים כאן מדינה שתפתור את בעייתו של העם היהודי ותתן ביטוי למורשתו. אנו מבקשים להקים כאן מדינה דמוקרטית, שתהא מופת, בחינת "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב', ג'; מיכה ד', ב'). לשם כך אנחנו חייבים להבטיח כי במדינה זו יקויים שלטון החוק ועליונות החוקה, ותקויים בו דמוקרטיה אמיתית, השומרת על הקיום הלאומי והאינטרסים של הכלל והמכבדת זכויות אדם בכלל וכבוד האדם בפרט. רק מדינה הנותנת ביטוי למורשת ישראל ולציונות המדינית מצדיקה את חיינו כאן; רק מדינה שבה נגשים את עצמאותנו המדינית מצדיקה את הקרבנות שאנו מקריבים כאן יום יום; רק מדינה הבנויה על יסודות כבוד האדם תוכל להתקיים לאורך זמן; רק מדינה המתייחסת באופן שווה לכל בניה תוכל להתקבל לחברת העמים שוחרי החופש; רק חברה המבוססת על שלטון העם וחירות הפרט תוכל לחיות בשלום עם עצמה.
אחי השופטים. היום אתם ממשיכים חיים במשפט. מי יתן והמשפט יתן לכם חיים.
|
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
