כשמנחם בגין נבחר לראשות הממשלה ב-1977, סיסמתו הייתה - "להיטיב עם העם". אלא שחבר שריו חסרי הניסיון, והביורוקרטיה העוינת שהוא ירש מהממשלות הקודמות לא אפשרו לממש הבטחה זו. ולהפך: בסוף כהונתו הגיעה האינפלציה לממדים של מאות אחוזים בשנה, תוך יצירת מצב בלתי נסבל למשק הישראלי. את המושג "טירוף מערכות" הכנסתי לשפה העברית (בספר שכתבתי על תופעה הרסנית זו) כמה שנים לפני כן, כשראיתי איך המדינה מתגלגלת לאסון ביטחוני, שאכן התרחש ביום הכיפורים של 1973. המשך טירוף המערכות היה במישור הכלכלי, בהתחלה מעל ובהמשך - מתחת לפני השטח. ביולי 2011 הוא התפרץ שוב למעלה, כשמעמד הביניים הרגיש איך הצמיחה הכלכלית של המשק פוסחת עליו ושוללת ממנו את הזדמנויות השוואת רמת חייו לזו שבארצות המפותחות.
פתאום התברר שהמשק, שנראה כביכול חופשי, מטיל על אזרחי המדינה יוקר מחיה מוגזם, המוכתב ממונופולים וקרטלים, ויוקר דיור השולל אפשרויות שיכון נורמטיבי מהדור הצעיר. וכבר נשמעות הסיסמאות לחזור לימים "הטובים" של "מדינת הרווחה" של שנות העשור הראשון למדינה. ולפי אותו היגיון, יש כאלה שמניפים את הדגל האדום וכרזות אדומות עם דמותו של צ'ה גווארה (שלא היה אלא רוצח סדרתי בשירות משטר הדיכוי של
פידל קסטרו הסוציאליסטי בקובה). אז לבני הדור שלא הכיר את אותם ימים "טובים" אזכיר כמה ממעלותיהם שירדו לחיינו: כמהנדס בתפקיד בכיר בתעשיה הצבאית, נאלצתי להשלים הכנסה - כמרצה בבית ספר מקצועי בשעות הערב, כדי לקיים משפחה עם ילדה אחת; כשפתחתי משרד עצמאי, חיכיתי שנים לקבלת טלפון, כשאחרים קיצרו תקופה זו בעזרת שוחד; כשרציתי להשקיע בהרחבת המשרד, בעזרת הלוואה כנגד נכס ריאלי, מסר לי הבנק שהוא נותן הלוואות רק לפי המלצה מהשלטון; לקניית רכב לצרכי עבודה נזקקנו לפרוטקציה.
אכן, בשלטון הנוכחי איננו סובלים מאותן חולות רעות, אך מותר לדרוש ממנו יותר - במילוי הדרישות הלגיטימיות להשוואת רמת החיים של הנושאים בנטל קיומו - עם זו של העולם המפותח. לשם כך דרוש כסף. וכאן אסור להיגרר אחרי הדמגוגים המחפשים דרכי קיצור ממחסן הגרוטאות הסוציאליסטי למילוי הקופה הציבורית. עוד לפני שנעשה ניתוח מקצועי של דרכי פעולה אפשריות, כבר שמענו את יועץ-הצמרת של הממשלה, שרוצה להחזיר את מס הירושה שבוטל, בצדק, לפני שנים. וזה אומר גם - להקים מחדש מנגנון ממשלתי לגביית המס, עם שירותי בילוש מתאימים, כשכנגדו יוקמו סוללות עורכי דין ורואי חשבון - להצלת בעלי הרכוש הגדול באמת, כולל הברחתו מהמדינה. או לחזור למחזה האבסורד, בו שני פקידי ממשלה באו לדירתי לבדוק איזה בולי מס צריך להדביק על ארבעה מדפי עץ פשוטים שתליתי על הקיר, לאחסנת הספרייה המקצועית שלי. או לחזור להליכה שנדרשה כל פעם למשרד מס בולים, כדי שיבדקו כל הסכם חדש לביצוע עבודה וידביקו עליו את הבולים המתאימים. וכשקיבלתי מהאו"ם כרטיס טיסה לאמריקה, כדי להרצות כמומחה ישראלי בכינוס בינלאומי, לא יכולתי לצאת מהארץ מבלי לשלם (מכיסי!) מס נסיעות.
רם עמנואל, שהיה יד ימינו של הנשיא אובמה (עד שהבין עם מי יש לו עסק?) ייזכר בעולם הניהול כמי שאמר - "כל משבר הוא הזדמנות". ואכן, המשבר החברתי שפרץ עכשיו בישראל הוא הזדמנות לנער את המערכת - לתיקון עיוותים המלווים אותה זמן רב מדי. ונתחיל מדרכים למילוי הקופה הציבורית. זו לא פעם ראשונה שאני מצביע עליהן, אבל מהממשלה הנוכחית אני מצפה ליותר כושר הקשבה מזה שאפיין את קודמותיה, ובמיוחד - כשהכסף החסר נמצא ממש מתחת לידיה, בתקציבים שיצאו משליטה בתהליך אופייני לטירוף מערכות ארגוני. אכן, דרושות רפורמות אבל לא בהטלת מיסים חדשים.
ברשימה הראויה לפרסום נפרד אמנה שורת מקורות למיליארדי השקלים הדרושים לממשלה כדי לממן את ההשקעות וההוצאות לשיפור רמת החיים של אזרחי המדינה. אין צורך בשום העלאת מיסים, פרט לאלו על מקבלי שכר שיצא מפרופורציה אצל השולטים בכספי הציבור ועל מקבלי פנסיות כפולות מקופת הציבור, וגם זה - יותר מנימוקים חברתיים מוסריים מאשר מצרכי קופת המדינה. אז אנא, יועצי-הצמרת להטלת מיסים, תלמדו קודם מה אפשר לעשות בלי תרופת-פלא זו.
