בין וושינגטון לרוטשילד

עד שהדלקתי את המחשב הערב (מוצ"ש, 6.8.11), חשבתי לכתוב משהו על הסיקור התקשורתי החד-צדדי, המגמתי והשערורייתי של המחאה החברתית. אבל אז ראיתי שקרה משהו חשוב פי מאה, פי אלף, פי כמה שתרצו: הורדת הדירוג של ארה"ב.

שוקי ההון בעולם בוערים כבר יותר משבוע, וזה הרבה יותר משמעותי לכלכלה שלנו מאשר השאלות הבאמת-נכבדות של הדיור, יוקר המחיה, החינוך והרופאים. משמעות הדבר היא, שהמשבר של 2008 חוזר ובגדול, וההשפעה עלינו תהיה דרמטית - ודאי אם קובעי המדיניות בירושלים ייאלצו להיכנע לדרישות צודקות אך בלתי אפשריות.

נחזור לרגע שלוש שנים אחורה. ישראל עברה את המשבר הפיננסי בצורה מצוינת, אחת הטובות ביותר בעולם; שערו החזק של השקל הוא עדות מובהקת לכך (בלי לזלזל לרגע בפגיעתו הקשה בייצוא). למרות שהמשק הישראלי מוטה ייצוא - כמעט מחצית מהתל"ג - ולמרות שהוא זקוק להשקעות זרות ולתיירות, הפגיעה בו הייתה מינימלית, לא רק בהשוואה למשקים גדולים וחזקים בהרבה (ארה"ב, אירופה, יפן) אלא גם במונחים אבסולוטיים. הנה רק נתון אחד: ב-2008 רשמה ישראל צמיחה של 3.7%, שווה לממוצע העולמי וגבוה בהרבה מאשר ארה"ב (1.2%), גוש האירו (1.1%) ויפן (0.4%). זה כמובן השפיע על שיעור האבטלה, העומד אצלנו כיום על כמחצית מאשר בארה"ב.

ההישג הזה התאפשר בזכות שני גורמים. האחד: מערכת הבנקאות שלנו הרבה יותר שמרנית ומפוקחת מאשר בארה"ב ובאירופה, ולכן היא לא נכנסה להרפתקאות שכמעט ומוטטו את הבנקים הגדולים בעולם. השני: מדיניות פיסקלית ומוניטרית זהירה בשנים שקדמו למשבר, אשר הביאה לכך שהמשק היה יציב ונהנה מעודפים שאפשרו לממשלה לסייע לכלכלה מבלי לגרום לזעזועים של ממש.

הסכנה כעת היא, שממשלת נתניהו-שטייניץ תיגרר לצעדים כלכליים מסוכנים בשל המחאה החברתית והלחץ הפוליטי שהיא גוררת. היענות מיידית לדרישות המפגינים משמעותה הרחבה מוניטרית ופיסקלית, או במילים פשוטות: הגדלת ההוצאה הממשלתית. הגדלה כזו אפשרית רק בשתי דרכים: הדפסת כסף או הגדלת החוב.

הדפסת כסף פירושה אינפלציה, וכבר היינו בסרט הזה שכמעט מוטט את המדינה. אף פעם לא מזנקים מיד מאינפלציה של 4% לכזו של 400%, אבל כמו כל מסע - גם זה מתחיל בצעד אחד, או באחוז אחד. אינפלציה פירושה פגיעה אנושה בשכבות הביניים, אלו שמובילות את המאבק הנוכחי, כך שהדפסת כסף רק תרע את מצבן עוד יותר. ואילו הגדלת החוב פירושה נטל גדול יותר על ילדינו - שבשמם מתנהל חלק משמעותי מן המאבק. חוץ מזה, התנהגות בלתי אחראית של הממשלה עלולה להוביל גם לדירוג האשראי שלנו, שממילא נמצא בסכנה בשל ההתפתחויות בארה"ב - מה שאומר שנשלם יותר על חובותינו.

אין ספק שחייבים לשנות סדרי עדיפויות ושיש לטפל בצורה יסודית במצוקתו של מעמד הביניים. אבל אין לזה פתרונות פלא; זה לא מחיר הקוטג' שאפשר להוריד בן לילה. כבר הצבעתי כאן על השינויים הבסיסיים הנדרשים: קיצוץ בביטחון, הגדלת השתתפותם של הערבים והחרדים בכוח העבודה ורפורמה פוליטית שתאפשר לבצע זאת. כל זה מצריך זמן, אורך רוח ודבקות במטרה.

עושה רושם שלמנהיגי המחאה (ולתקשורת המגבה אותם, אבל זה כאמור נושא למאמר אחר) אצה הדרך. הם רוצים לנצל עד תום את 15 דקות התהילה שלהם. אך כאן ייבחנו בגרותם וכנותם: האם הם מוכנים להיכנס לתהליך ארוך של שינוי אמיתי ובר-קיימא, או שכל רצונם לגזור קופונים מיידיים ובדרך גם להפיל את הממשלה.

עוד יותר מכך, זהו מבחן מהופך לבנימין נתניהו וליובל שטייניץ: האם הם יקריבו את היציבות הכלכלית לטובת ההישרדות הפוליטית, או שיגלו אחריות ממלכתית לנוכח הסערה המתחוללת בכלכלה העולמית. משום מה, קשה לי להיות אופטימי כלפי שני הצדדים.