דמוקרטיה חד-צדדית

לפני שש שנים, כשהוחלט על הריסת גוש-קטיף ועל גירוש תושביו, רצו גם הם להפגין ולמחות. אולם, לגביהם הכל היה אחרת. הם לא זכו לתמיכה הנלהבת של העיתונות והטלוויזיה אלא דווקא להתנגדותן הגורפת. הם גונו ובוזו בכל אמצעי התקשורת. כשניסו להפגין או להחזיק שלט, מיד הסתערו עליהם שוטרים אלימים שהפליאו בהם את מכותיהם. הם הוכו, נגררו בכוח והובאו ל'חקירה' ולמעצר בתחנות המשטרה. הפגנות אלה תוארו בזמנו על-ידי התקשורת כמעשה אלים הפוגע באושיות הדמוקרטיה בשעה שחסימות הצמתים המתרחשות כיום עוברות ללא כל ביקורת ואף מתוארות כמעשה דמוקרטי נשגב. כשמתנגדי הגירוש חסמו כבישים, הם כונו "פורעי חוק" והועמדו לדין ואילו עכשיו מוגדרים המפגינים כ"פעילי מחאת הדיור", וחסימות הכבישים הן בסך-הכל "החרפת המאבק החברתי". מכבסת המילים עובדת שעות נוספות. ההבדל העצום בין האלימות הקשה שהופעלה נגדם לבין חופש ההפגנה וזכות המחאה השמורים למפגיני האוהלים מהווה אפליה ברורה הזועקת לשמיים.

מיד לאחר הגירוש מגוש-קטיף התמקמו מספר מגורשים מההתנחלות "נצר חזני" בשטח ציבורי פתוח בתל אביב. עיריית תל אביב שלחה אליהם את פקחיה ודרשה מאותם חסרי-בית "להתפנות עד הבוקר", ולא - הם יגורשו ברשעות ובקשיחות לב. יש לזכור שמדובר באנשים שאך לפני יממה גורשו מיישובם, וביתם נהרס מול עיניהם. רון חולדאי, ראש העיר תל אביב, לא התחשב בטראומה הקשה שעברה עליהם ולא הסכים לתת למגורשים אלה אפילו שהות של ימים ספורים כדי שימצאו מקום אחר. והנה עכשיו, התמקמו להם צעירים שעזבו את דירותיהם השכורות והקימו מחנות אוהלים בתל אביב. הפעם הגיע ראש העיר בכבודו ובעצמו אל המפגינים כדי לחזק את רוחם ולתמוך בהם. והמדובר הוא באותו ראש עיר! בנוסף, עיריית תל אביב אף מספקת שירותי ניקיון, תאורה ואספקת מים לאותם אוהלי מפגינים.

כשנערכו בעבר הפגנות נגד הסכמי אוסלו או נגד ה"הינתקות" דאגו פקחי עיריית פתח תקוה, וגם בערים אחרות, להוריד כל שלט שנתלה על הגדרות בצידי הדרכים. היעילות שלהם הייתה אדירה - שלט שנתלה ביום שישי בשעה עשר בבוקר לא החזיק מעמד יותר מחצי שעה. הפקחים דאגו 'לנקות' את הכל. והנה עכשיו, תלויים להם עשרות שלטים בצומת סירקין שבפתח-תקוה אך פקחי עיריית פתח תקוה עדיין לא הצליחו לאתר אותם. בנוסף, עיריית פתח תקוה אף מספקת למפגינים אלה שירותי ניקיון ואספקת מים. גם כאן - המדובר הוא באותו ראש עיר!

חשוב לזכור ולהזכיר איך התנהגו המשטרה והמערכת המשפטית כולה בעת המחאה נגד עקירת גוש קטיף. כדאי לדעת איך התייחסה המערכת המשטרתית והמשפטית למפגינים אחרים רק לפני שש שנים. במחאה ציבורית זו נגד ה"הינתקות" הופעלה אלימות פיזית קשה מצד המשטרה כלפי מפגינים ומתיישבים.

החל בינואר 2005 מנעה המשטרה כל הפגנה נגד הנסיגה - גם של נערים צעירים שעמדו על המדרכה והחזיקו שלט בידם. בכל מקרה כזה הופיעו מיד ניידות משטרה שלקחו את המפגינים לחקירה משטרתית.

כמקרה מכונן יש לציין את מה שארע ב-31.3.05 בפתח תקוה. שבעה צעירים תלמידי כיתה ט' לקחו מספר שלטים שעליהם סיסמאות נגד הנסיגה מגוש-קטיף, ונעמדו על המדרכה ברחוב קפלן בעיר, ליד המרכז הרפואי 'רבין'. אחרי זמן קצר הגיעו ארבע-חמש ניידות ולקחו אותם למשטרה בטענה של התקהלות בלתי חוקית. כל נער נחקר בנפרד, שאלו מי שלח אותו ולאחר זמן-מה נדרשו ההורים להגיע למשטרה. ההורים הוחתמו על התחייבות כי בניהם לא יימצאו בשבועיים הקרובים במקום שבו התקיימה ההפגנה המאולתרת, וכי הבן יגיע לקצין מבחן(!) כשיתבקש. בנוסף חתמו ההורים על ערבות בסך אלפי שקלים (הודיה כריש-חזוני, מקור ראשון, 8.4.05).

היה מקובל בישראל, במשך שנים ארוכות, כי אדם יכול להפגין בפומבי וללא כל אישור. רק הפגנה של ארבעים אנשים ומעלה דרשה אישור משטרתי. אולם, מתחילת 2005 יצאה לדרך מדיניות חדשה שמטרתה החד-משמעית הייתה דיכוי וביטול של כל הפגנה נגד מדיניות הנסיגה.

מקרים של פעילים שיצאו לשטח לפעילות הפגנתית ונעצרו על-ידי המשטרה או צברו שעות ארוכות במעצר - הפכו לשגרה. אנשים שעמדו על המדרכה והפגינו כשבידיהם שלטים, נלקחו לניידת המשטרה, נאזקו, הוכו, "נחקרו" והושמו במעצר. כל זה נעשה במכוון על-מנת למנוע כל פעילות של הפגנה לגיטימית, המותרת בכל משטר דמוקרטי.

כדוגמה מייצגת ניתן לציין את ההפגנה שנערכה בתחילת מרס 2005 בצומת ליד מכון ויצמן ברחובות. ארבעה מפגינים עמדו על המדרכה כשבידיהם שלטים נגד ההינתקות ולא הפריעו כלל לתנועה, ואולם השוטרים שהגיעו למקום כבלו אותם באזיקים, הובילו אותם לתחנת המשטרה והחזיקו אותם ארבע שעות במעצר. המפגין החמישי שחילק כרוזים נעצר למשך 24 שעות ונשאר אזוק עד שהובא בפני השופטת. יממה שלמה במעצר ובאזיקים כעונש על חלוקת כרוזים! השוטרים בתחנה הצהירו בפניהם במפורש על מדיניות המשטרה: "קיבלנו הנחיות ויותר לא יהיו הפגנות. מעכשיו תלמדו - אין הפגנות יותר". למחרת, בשעה שתיים לפנות בוקר(!), התייצבו שוטרים בבתי אותם מפגינים, ומסרו להם צו זימון לבית המשפט.

ראוי לצטט כאן את דברי התוכחה הקשים של ח"כ מיכאל איתן, שכיהן באותה עת כיו"ר ועדת החוקה של הכנסת: "בשתיים וחצי בלילה לבוא למשפחה ולהעיר אותה כדי לתת לו צו לבית המשפט? לקחת אנשים אזוקים מכיוון שהניפו שלטים? למה אני צריך להתרגז? למה אתה לא מתרגז? למה אתם לא צועקים? איפה אנחנו חיים? השלטון בעצמו היה צריך לשמוע דבר כזה ולצאת מכליו ולעשות בירור, והייתי צריך לקבל היום כבר ידיעה שהקצין האחראי השמיע דבריו, או שהייתה לו גרסה סבירה או שהועמד לדין...

"יש מאות הפגנות כאלה בזמן הבחירות, יש הפגנות של 'שלום עכשיו' ושל 'גוש אמונים', יש הפגנות של כל מיני חוגים, לכל מיני מטרות ואתם לא מגישים כתבי אישום... מה זה? נגד כל ארבעה-חמישה אנשים שיחזיקו שלטים בהפגנה יוגש כתב אישום במדינה הזאת, אז זה סלקטיבי? שיקום כאן אדם אחד מכל השוטרים ומכל היושבים כאן ויגיד שאם היה כתוב בשלטים האלה 'שרון מלך ישראל' היו עוצרים את האנשים ומגישים נגדם כתב אישום. שיקום אדם אחד בכל האולם הזה ויגיד שאם שוטר היה עובר ורואה שלטים עליהם כתוב 'יחי שרון', באותן נסיבות בדיוק, המפגין היה נלקח מיד לבית-הסוהר" (פרוטוקול מס' ‎471 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, ‎‏‎‏19.4.05).

מדיניות הדיכוי של הפגנה או משמרת מחאה התממשה בשטח בהכאה מכוונת, מתמשכת וברוטאלית של מפגינים. גילויי האלימות הללו של המשטרה, שכללו מכות, אגרופים, קללות, בעיטות וגרירות, מתחילים משלב תפיסת העצור, דרך ה"חקירה" וכלה בתאי המעצר. חלק מהעצורים אושפזו לאחר-מכן בבתי חולים.

כדוגמה, אחת מני רבות, יש לציין את ההכאה הברוטאלית של ד"ר שי גרוס, רופא בבית החולים רמב"ם בחיפה, שהגיע לצומת הרואה כדי להיפגש עם בנותיו שהשתתפו בצעדת הנשים 'אדמה, אדמתי' (27.3.05). השוטרים במקום דיברו בצורה לא נאותה אל הצועדות וד"ר גרוס פנה אליהם ואמר כי הן אינן עוברות על החוק. לפתע, מעידות הנשים שנכחו במקום, זינקו עליו חמישה שוטרים, הפליאו בו את מכותיהם והטיחו את ראשו במדרכה. גרוס נכבל בידיו וברגליו, הוכנס לניידת והוחזק במעצר במשך הלילה. אישה שהייתה עדה להכאתו של ד"ר גרוס ניגשה באותו ערב לתחנת המשטרה כדי למסור עדות לגבי הארוע. השוטרים יעצו לה להסתלק מהמקום, לפני שתיעצר בעצמה (אתר 'ערוץ 7', 27.3.05).

מפגינים נעצרו באופן ברוטאלי והובאו ל"חקירה" ולמעצר חסר כל הצדקה בתחנות המשטרה. עשרות רבות של הפגנות בכל רחבי הארץ, שבהן ניסו אזרחים להביע את התנגדותם הלגיטימית למדיניות העקירה והגירוש, דוכאו ביד קשה ובלא שקדמה לכך מצידם התגרות כלשהי או עבירה על החוק. נגע האלימות לא פסח גם על הדרגות הגבוהות בסולם המשטרתי ושוטרים בדרגות גבוהות ביותר הראו "דוגמה אישית" והשתתפו בפועל בהכאת מפגינים.