היום בו מת שלטון החוק

תארו לעצמכם שאדם היה פולש לביתכם ומתיישב בסלון, ולאחר מכן מואיל בטובו לנהל איתכם מו"מ על הסרת רגליו מן השולחן. חוצפה תהומית, נכון? אז זה בדיוק, או כמעט בדיוק, מה שעושים מזה חודש יושבי המאהל בשדרות רוטשילד.

כבר לא מדובר בתלונות מבודדות של דייר זה או אחר. כבר מדובר על התארגנות של עשרות ואולי מאות דיירים, המתכוונים להגיש תביעה נגד עיריית תל אביב והמשטרה. הדיירים מספרים על רעש בלתי פוסק בכל שעות היממה, חוסר אפשרות לישון, סמים, ונדליזם הפוגע בבתיהם והפיכת חצרותיהם לבתי השימוש של המוחים. והעירייה? "הסברנו לדיירי השדרה את הבעייתיות בסיטואציה הנוכחית. אנו מתגברים ככל האפשר את הנוכחות העירונית במקום ומבינים לליבם של הדיירים" - זו תגובתה.

והנה תגובת מארגני המחאה על טענות הדיירים, כפי שפורסמו בגלובס: "אנו מנסים לעשות המון צעדים לכיוון תושבי השדרה". זו בדיוק אותה חוצפה של הפורץ בו פתחנו. התיישבנו בצורה בלתי חוקית ברחוב שלכם, אנחנו עוברים על החוק כל יום וכל שעה, אנחנו הופכים את חייכם לבלתי נסבלים - ואנחנו מוכנים "לעשות המון צעדים" בכיוון שלכם.

גם אם יושבי המאהל קיבלו אישור להפגנה - וספק רב אם כך הדבר, שכן הפגנה צריכה להיות מתוחמת במקום ובזמן - קרוב לוודאי שזהו אישור שלא יעמוד במבחן משפטי. הוא כל כך בלתי מידתי וכל כך פוגע בזכויות יסוד של אלפי אנשים אחרים, עד שלא נראה כיצד בכלל ניתן להעניק אותו.

הגיע הזמן לומר זאת בקול רם וברור: מדובר בחבורת פורעי חוק, ומה שחמור עוד יותר - הם נהנים מגיבוי בפועל או בשתיקה מצד הרשויות. עיריית תל אביב מאפשרת להם לתפוס שטחים ציבוריים ואף מספקת להם סיוע. ואילו המשטרה עומדת מנגד ואינה עושה דבר. תגובתה הרשמית: "המשטרה מטפלת באירועי הקמת רעש על-פי החוק ובכל מקרה בו מתקבלת הודעה על כך".

התנהגות המשטרה היא שערוריה בפני עצמה. על-פי פרסום ב-ynet, היא ביקשה מראשי הרשויות המקומיות לא למהר להוציא צווי פינוי למאהלים. כתבה באחד מעיתוני סוף השבוע סיפרה לאחרונה, כי שוטרים רבים מזדהים עם המפגינים ולכן לא מוכנים לפעול נגדם. אם זה המצב, הרי שהוא חמור ביותר.

שנים מפחידים אותנו מפני מה שיקרה אם וכאשר חיילים דתיים יישמעו לרבנים במקום למפקדיהם, ויסרבו לפנות מתנחלים. בניגוד לדברי ההסתה הללו, זה מעולם לא קרה. לעומת זאת, דומה שאנחנו מצויים בעיצומה של פריקת עול כללית בשורות המשטרה, הנהנית ככל הנראה מגיבוי של קצינים בכירים. אמור מעתה: המשטרה תאכוף את החוק על-פי מידת הסכמתה או אי-הסכמתה עם מי שמפרים אותו.

היכן זה ייעצר? מדוע ששוטרים מתחנת חצור הגלילית יפעלו נגד מפגינים המוחים על פיטורים במפעל פרי הגליל המקומי? מדוע שלא יאמרו: הם שכנינו, חברינו, קרובינו ואנחנו מזדהים איתם? ונניח שמישהו יעלה באש את המפעל; מדוע שאנשי הכיבוי מהאזור לא יסרבו לכבות את השריפה, מאותו נימוק בדיוק? אולי זה נשמע לכם מופרך ומופרע, אך זהו השלב ההגיוני הבא. ברגע בו אכיפת החוק ומילוי חובות שלטוניות הופכות לעניין של טעם אישי - אפשר לסגור את המדינה.

ההימנעות מפעולה נגד הפרות החוק ברוטשילד גם יוצרת בעיה מיידית וחמורה באכיפת החוק בכלל. אם מחר יתיישב מחוסר-בית באוהל בפארק הירקון והעירייה תפנה אותו, הוא יוכל לטעון - במה שמכונה בלשון משפטית "הגנה מן הצדק" - שמדובר באכיפה בררנית. החוק והפסיקה נוטים יותר ויותר לקבל טענות אלו, כאשר מתברר שרשויות אוכפות את החוק רק על פלוני ולא על אלמוני. ושוב: כאשר מתחילים להתדרדר במדרון הזה, הסוף הצפוי הוא בתהום.

שמירת החוק בישראל הפכה כבר מזמן לאופציה או לעסק לפראיירים בלבד. אנחנו רואים את זה על כל צעד ושעל: באופנועים הנוסעים על המדרכות ובמכוניות החונות עליה, במסיבות רועשות בעיצומו של לילה, בהתחמקות מתשלום מיסים, בהעסקת עובדים בלתי חוקיים. תצאו לרחוב לרבע שעה - ותחזרו עם לפחות עוד דוגמה אחת. מה שקורה כעת הוא, שהרשויות - בגיבוי נלהב של תקשורת מונוליתית וסותמת-פיות - אפילו לא מעמידות פנים שהן מתכוונות לאכוף את החוק.

14 ביולי 2011 הוא לא היום בו החלה המחאה החברתית שתשנה את פני המדינה. 14 ביולי 2011 הוא היום בו מת שלטון החוק בישראל.