המסר הפוליטי של תנועת המחאה הולך ומתבהר, או אולי הולך ומתקדר, תלוי בעין המתבונן. דוברה הראשי של המחאה ומנהיג הסטודנטים, איציק שמולי, דואג לשגר את המסר פעם אחרי פעם, עד שהוא נהפך למנטרה: "אנחנו לא שמאל, אנחנו לא ימין!". הא-פוליטיות כביכול, של שמולי, לא מונעת ממנו להרים דגל ישראל גדול מעל כל במה, כדי להוכיח כי אנחנו העם, אנחנו ישראל, אנחנו כ-ו-ל-ם, ולברך את תל אביב, עפולה וטייבה, באותה נשימה שהוא מברך גם את אריאל. גוש של יהודים וערבים ש"מסרבים להיות אויבים" צעד בשבת האחרונה בהפגנה בעפולה, וגם מולו שמולי נופף בדגל ישראל, בשירת התקווה וגם באריאל המוחרמת. עכשיו הכל מובן, מה שמאחד אותנו הוא הפטריוטיזם - כלומר, המדינה נגנבה מאתנו, ואנחנו דורשים להחזירה לנו.
שמולי הפך להיות הדובר של מעמד הביניים, אותו מעמד המתנדנד בין בורגנות קפיטליסטית ומעמד הפועלים, ונשחק תדיר במאבק העצום בין ההון ובין העבודה. זהו אותו מעמד שנושא עיניו לעשירים ומבקש להידמות להם, ונזהר כל הזמן שלא לצנוח אל תהום הפועלים. להיות פועל עבורו הוא כשלון. זהו מעמד משכיל, אינדיבידואליסט, שאפתני ושונא בינוניות. בימים טובים הוא יודע ליהנות מהפריחה הכלכלית ובז לבטלנים החרדים, הערבים והעניים; בימים רעים הוא זועם על "הטייקונים" שמסמלים עבורו את שורש כל הרע, ומתחיל לפתח סימפטיה לעניים.
מעמד הביניים הוא "הקרבן" של השיטה; הוא נושא בנטל המיסים, והוא עושה כמובן מילואים. כן, מעמד הביניים הוא מאוד פטריוטי, אולי המעמד הפטריוטי ביותר. הנה תראו, הטייקונים מעבירים את כספם לחו"ל, כדי לעשות שם את הרווחים הגדולים. לטייקונים אין מולדת, המולדת עבורם היא כל מקום שבו ניתן להרחיב בו את העסקים. הפועל, לעומת זאת, אינו נושא בנטל, משום שהוא לא מגיע לסף המס, ויחסו למדינה מעורב תמיד בתחושה שהוא "נדפק".
כך יוצא שמעמד הביניים הוא היחיד שמתייצב לדגל. כפי שאמר
אהוד ברק: "הוא יעזוב את האוהל כדי להלחם", גם אם המלחמה אינה כשרה, ובסיומה ידאג להדיח את המצביא האחראי למחדל. על כן, מעמד הביניים הוא המשפיע והמשמיע, וכל פוליטיקאי מפוכח, יעשה הכל כדי לזכות בתמיכתו.
צריך לזכור, שההיסטוריה של מעמד הביניים בעייתית ואפילו מפחידה. בשנות השלושים האפלות בגרמניה, היה זה מעמד הביניים שנעמד נגד הקפיטליסטים הגדולים, האחראים לשפל הכלכלי; אבל גם נגד הפועלים והבולשביקים - שניהם הואשמו, כמובן, בהיותם יהודים, והתוצאה הנוראה ידועה לכל.
בארה"ב, השכילה מדינת הרווחה לטפח את מעמד הביניים, שבכוחו לקבוע את פני הממשל. לא לחינם פונה אליו הנשיא אובמה בכל דרך, ומנסה לשדל אותו ללא הצלחה. כמו בגרמניה, גם מעמד הביניים האמריקני שונא את הטייקונים, שגרמו למשבר הכלכלי ולהידרדרות מעמדו; אבל בעיקר הוא שונא שחורים, לטינים ומוסלמים, כפי שמסתבר מהאג'נדה הימנית של תנועת "מסיבת התה", ההולכת וצוברת כוח. מעמד הביניים האמריקני אינו אוהב את הדמוקרטיה, הוא שואף לפרק את הממשל, ובסופו של דבר יחפש לעצמו איש חזק שיעשה סדר במדינה.
בניסיון לשוות לתנועת המחאה אופי כלל ארצי, ולהפכה לתנועה של כ-ו-ל-נ-ו, החליטו מנהיגי המחאה לצאת מ"הבועה" התל אביבית השבעה, ולהעביר את ההפגנות אל הפריפריה. נודה על האמת, ההיענות שם הייתה דלה. תושבי עפולה, באר שבע, בית שאן, נצרת, טייבה ואפילו יפו, לא התגייסו בהמוניהם. אולי משום שהם מרגישים סבון בפה, כאילו מישהו מנסה לגייס אותם למען מטרה לא שלהם.
תושבי הפריפריה רואים עצמם, ובצדק, כקורבנות האמיתיים של השיטה. הם אלה שעובדים 12 שעות ביום בעבודה מפרכת - על ההגה, בחממה, במפעל, באתרי הבנייה או במרכולים - שמאפשרת להם לחזור הביתה בסוף החודש עם 6,000 ש"ח בממוצע. ולמרות שמעמד הביניים שונא את הטייקונים, הפועלים בפריפריה הם אלה שעובדים בשבילם, ועל גבם נצבר ההון האדיר שלהם שבאמצעותו נקנתה המדינה, וזאת מבלי שהם יזכו אפילו בבדל של כבוד.
כבר יותר מעשרים שנה שהפריפריה מתייבשת - שם אין חינוך, אין תרבות, אין בריאות, אין תחבורה, ובעיקר אין עבודה מכובדת. בפריפריה מוקמים מפעלים על-ידי משקיעים שזוכים לסיוע כספי מהמדינה, כדי לספק מקומות עבודה. אבל, מאחר שהמשקיע "עושה טובה" ו"מקריב" את האינטרסים שלו ממניעים לאומיים, הפועלים נדרשים להסתפק בשכר מינימום. דב לאוטמן עצמו, המפזר היום עצות לכל עבר, העביר את מתפרות דלתא למצרים ולירדן, והפך בכך, בהינף יד, עשרות אלפי נשים דרוזיות וערביות למובטלות. ולאוטמן אינו לבד. אחרים נדדו אף רחוק יותר, עד לסין. ולכן הפועלים מרגישים מרומים, והם סקפטיים לגבי האפשרות של שינוי.
דוברי תנועת המחאה מכריזים השכם והערב כי מעמד הביניים, שנהנה עד כה מפירות כלכלת השוק והוא עדיין מאמין בה, הוא הקרבן העיקרי, והוא זה שנושא בנטל. בכך הם יוצרים במו פיהם אי אמון ותסכול. הפועלים חוששים, שהשינוי אליו מכוונים מנהיגי המחאה מיועד להיטיב עם תל אביב, וישאיר את הפריפריה פעם נוספת, עם הפירורים בלבד.
צריך לזכור, שהניכור בין הפריפריה למעמד הביניים, ימיו כימי המדינה. כבר בימיה הראשונים המדינה, סבלו עיירות הפיתוח ושכונות העוני מנחת זרועו של מעמד הביניים שהתגלם אז בדמותה של "תנועת העבודה" - מפא"י, ההסתדרות, הקיבוצים - שיצרו שכבה פריבילגיונית, אשר התעלמה ממצוקת הפריפריה ועוררה עליה את זעמה. הימין הלאומי, ולאחר מכן החרדים, ידעו לנצל היטב את המצוקה, וניהלו מערכת של שטיפת מוח, שלימדה את הפועלים לשנוא את האשכנזים "הבוגדים, אוהבי הערבים". עכשיו, כאשר נוצרה הזדמנות לשנות את המשוואה, ולחשוף את אופיו השוביניסטי והנצלני של הימין, נאחזים מנהיגי המחאה בסיסמא "לא ימין ולא שמאל", מתעטפים בדגל, ומצדיעים להמנון הלאומי כמו אחרון האוהדים של בית"ר ירושלים.
הכיבוש אכן פילג את העם בין ימין ושמאל. הוא יצר אג'נדה לאומנית, שאפשרה לממשלה הקיצונית וההזויה של ביבי לחמוק מהבעיות החברתיות המעיקות על כלל האזרחים. הפרוגראמה החברתית הכוללת, שמעמידה היום תנועת המחאה, היא נכונה. אבל להתעטף בדגל ולטשטש את הקווים בין ימין לשמאל, לערבב בין
מתנחלים קיצוניים לבין כלל האזרחים, בין גזענות ושוויון, בין שלום ומלחמה - אין טעות גדולה מזו. אלה הם נושאים קיומיים שכל חברה מתוקנת השואפת לצדק חברתי, תהיה חייבת להתמודד איתם.
במקום להעמיד פרוגראמה ברורה; במקום לדחוף למהפכה תודעתית שתקשור צדק חברתי עם שלום צודק; מדינת רווחה עם מדינה המשתלבת במזרח התיכון החדש; צדק חברתי של העובדים בישראל עם צדק חברתי של העובדים המצריים, הסוריים, התימנים, והפלשתינים; במקום לקשור בין כל אלה, מנסים מנהיגי המחאה לקשור את העובדים לאידיאולוגיה מבולבלת, לדרך לא ברורה, בחסות הדגל ואחדות העם. צריך להגיד את האמת: לא תהיה רווחה כל עוד יש מלחמה; לא תהיה רווחה כל עוד אין שוויון.
הגיע הזמן להתוות קווים ברורים. זאת שעתו של השמאל - בישראל, במצרים, בספרד, ואפילו בארה"ב. זה הזמן לחזור ליסודות, ולומר - הקפיטליזם והלאומנות הם אויבי החברה והעובדים. זה הזמן להצביע על האחראים למצב של חוסר שלום והיעדר צדק חברתי. כאשר הגוש היהודי ערבי של מפלגת דע"ם קרא בהפגנה בעפולה "יאללה הביתה!" הצטרפו אליו גם אותם עפולאים מעטים שיצאו להפגין. הם כבר לא מאמינים לביבי, וספק אם ימשיכו לקנות ממנו את סחורתו הפטריוטית, המכסה על שיטתו החברתית הכושלת. אולם, על-מנת שנצליח להעמיד אלטרנטיבה אמיתית, עלינו לומר בקול ברור - אנחנו שמאל, ותחת דגלנו נאחד את העובדים היהודים והערבים, למען חברה צודקת ושוויונית.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
