הימים ימי קיטוב אידיאולוגי הולך ומחריף בארצנו, והנה נמצא בקרבנו חוקר שבע-ימים, עתיר ניסיון ומפוכח, שתוך כדי כתיבת עבודת פוסט-דוקטורט שלו, פילס דרכים חדשות ונועזות, כדי להגיע לחקר הסתירות הרעיוניות הללו ולהעריך את עומק ההרס שהן גורמות למרקם החיים בארצנו. בספרו "ציונות, פוסט-ציונות והבעיה הערבית - אוסף מקורות ושלל דעות" (גפן, 2011), מגיע ד"ר
יוסף מזור, שחקר וניתח לעומק את סוגיית הפוסט-ציונות, על גילוייה וסכנותיה, למסקנות מאלפות, שיש בכוחן לתרום תרומה מהותית לאופיו ולרמתו של הוויכוח הגורלי הזה בתוכנו.
מזור כינס את כל צדדיו של הוויכוח הפוסט-ציוני - המדיני, החברתי והאידאי - לכלל אנתולוגיה מקיפה של מה שנכתב, בעד ונגד, המאירה את הסוגייה מכל פניה. ואולם מזור אינו מסתפק בציטוט מובאות מן הדברים, אלא מבהיר אותם, מעמת אותם זה עם זה ומייחד להם את דברי פרשנותו, כדי להוסיף להם משמעות ורלוונטיות בפוליטיקה העכשווית.
גם הזווית הפוסט-ציונית של הסכסוך הערבי-ישראלי מובאת בספר. חשוב להאיר את עיני הציבור, דווקא בשעה שאקדמאים מכובדים, כנווה גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון ובנו זיו, ושלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב, מטילים בליסטראות במפעל הציוני, מציבים סימני שאלה על עצם הקיום הלאומי של היהודים בארצם, ומסייעים מבלי דעת לאויבי ישראל לקעקע את המסד הרעיוני של המדינה.
החלק הראשון של הספר מגדיר את תחומי הבעיה הפוסט-ציונית לפרטיה, תוך העמדתה במבחן מאבקנו עם הערבים, על-רקע החלטות האו"ם והיווצרותה של בעיית הפליטים הערביים, המכרסמת בכל פה במעמדנו בעולם, כאילו פתרונה היה מעלים באחת את שורשי הסכסוך. בניגוד לפוסט-ציונים, הנושאים על שכמם את כאבי כל העמים פרט לכאבי עמם שלהם, מכניס מזור לדיון את שאלת הפליטים היהודיים בארצות ערב. זו לא רק מוסיפה לכלל הדיון מימד של איזון, אלא גם מעתיקה את ההיבט המוסרי של נישול אנשים ועקירתם, המכביד כל כך על ישראל, אל כתפיהם של הערבים, ובכך שוללת את ההתחסדות של הפוסט-ציונים הרואים את הפגמים רק במדינתם ומטילים עליה את מלוא האחריות. מאלף הוא שאפילו "היסטוריון חדש" כבני מוריס, שהחל את דרכו אל התהילה בהזלת דמעות על העוולות שנגרמו כביכול רק לפליטים הערבים, הפך בדעתו מאז, והגיע למסקנה כי חבל שמדינת ישראל לא השלימה את המלאכה של שחרור ארץ ישראל מעול אוכלוסייתה הערבית, שהלך וכבד עם הזמן.
בחלקו השני של הספר, שהיקפו למעלה ממאה עמודים, המהווה עמוד התווך של החיבור, מציג מזור קשת רחבה של סנגורים ומקטרגים, ופורש לפני הקוראים את הבעיה מכל צדדיה. זוהי למעשה האנתולוגיה הרעיונית, המבהירה ללא כחל ושרק את הנזק העצום שגורמת תורתם הכוזבת, המזוכיסטית וההרסנית של הפוסט-ציונים לישראל. לא פחות מעניינת היא גישתם של החוטאים בפוסט-ציונות, שחזרו בתשובה משעמדו על ריקנותה של תורתם.
חשיפה וניתוח באיזמל מנתחים
כדי להדגים את נזקיה של התורה הפוסט-ציונית, סוקר המחבר בחלקו השלישי של הספר את ביטוייה של הפוסט-ציונות, האידיאולוגית והמדינית, בכל הנוגע לשאלת היחסים בין ישראל ובין הערבים ולטעויות הטרגיות שעשו ממשלות ישראל השונות בניסיון להתיר את הסבך, שאך הלך והסתבך. דוגמה טרגית אחרונה מוצא מזור בהינתקות מעזה ובהשלכותיה, שהעלתה את חמאס לשלטון והרחיקה כל אפשרות לפתרון הסכסוך.
בחלקו הרביעי של חיבור מבורך זה, מזהה המחבר את שתי הבעיות הקיומיות החמורות ביותר, שמהן מעלימה הפוסט-ציונות עין: האחת - ערביי ישראל, והאחרת - עלייתו של האיסלאם היסודני, שתורתו הבלתי מתפשרת ששמה לה למטרה לחסל את כל הכופרים. זו מאיימת על מדינת ישראל איום של ממש, לא רק מפאת עומק השנאה המוּלדת שרוחשים המוסלמים ליהודים באשר הם, אלא בעיקר מפאת רוחבו והיקפו של העולם האיסלאמי, הכולל 57 מדינות, באסיה ובאפריקה, ובהן מיליארד וחצי מאמינים, הנוחים לנהות אחרי מבול השטנה האופף את ישראל ואת היהודים בארצותיהם. במקום להעמיד פנים ולהעלים עין מן הסכנות הממשיות הללו, כדרכם של הפוסט-ציונים, חושף מזור, בקור רוח ובדיוק של איזמל מנתחים, את הסוגיות האלו במלוא חריפותן, עד כדי כאב, כפי שראוי לעשות, כדי לפקוח עיניים, לעורר נרדמים ולצלצל בכל פעמוני האזעקה שהוא חקר וגילה.
בחלק החמישי, הדן בפתרונות אפשריים, שרבים מהם הם בחינת חלומות או אשליות, מציין המחבר בפירוט את הבעיות העומדות למכשול. בין אלו הוא מונה את הסוגייה הדמוגרפית ההולכת ומחריפה, בשל ייבוש מקורות העלייה היהודית מצד אחד, ובגלל הנחישות האידיאולוגית הערבית להתמיד ב"מלחמת הרחם", מצד שני. המחבר מעורר מחדש את האפשרות של העברת האוכלוסין, שהעסיקה מדינות אחרות בעידנים אחרים, עד שנמצא מרפא של קבע לחיכוכי אוכלוסיות שונות. הוא דן בחלופה של מדינה דו-לאומית ששוב מציבים לפתחנו חלק מן הערבים וכמה פוסט-ציונים. עוד הוא דש באופציה הירדנית שהעלתה עובש זה מכבר. כמו-כן מציע המחבר אוטונומיה לערבים במדינה יהודית, מנתח את תוכניותיו של
בנימין נתניהו למדינה פלשתינית מפורזת, ומגיע למסקנה הנחרצת כי "שתי מדינות לשני עמים" אינה אלא "עורבא פרח".
"אחרית דבר", המסכמת בקצרה דיון מעורר ומקיף הזה, מציבה במלוא חריפותה את השאלה הגורלית האם הציונות, מפאת ריבוי מקטרגיה, סיימה את תפקידה ההיסטורי. הוא מזהיר מפני אשליות הרווחות בין מבקריה, עומד על הגורמים שהולידו את התרופפות המתח החלוצי בקרבנו, וחותם בדבריו של נביא הזעם של העידן הציוני - אורי צבי גרינברג.
לא כל הקוראים יסכימו עם דברי התוכחה הקשים שמטיח מזור בפוסט-ציונים, אך לא ניתן להתעלם מן הכאב והחרדה שעולים מבין השורות ומניסיון החיים העצום של המחבר, שחי כאדם בוגר במדינה מאז קמה, ואף נטל חלק במאבק היישוב לעצמאות. הדברים שנכתבו בדם לבו מופיעים בשעה שהשבר האידיאולוגי בציבור הישראלי הולם ומעמיק, ונודעת להם חשיבות רבה בפולמוס סביב הפוסט-ציונות. אין ספק שהחיבור המכובד יתפוס מקום של קבע על מדף הספרים היהודי והישראלי.