תמונה ששווה אלף גינויים

תמונתה של מרגלית צנעני מתיק הקליטה במעצר בשירות בתי הסוהר ראויה לכל גינוי. מהיכרותי את המערכות - משטרה ושירות בתי הסוהר - לא הייתי פוסק באופן חד-משמעי כי שירות בתי הסוהר הוא זה שהדליף את תמונתה של העצורה - גם כאן עצה קטנה לכל המסקרים את הפרשה: עיצרו! תחשבו, תכתבו, בואו נמתין לבדיקה, אך אל תמהרו לפסוק.

אותו עיתונאי ואותה המערכת שפרסמו את ה"הישג" העיתונאי המפוקפק בעיניי, ישחטו את זה שהדליף ואת המערכת אליה הוא שייך ביום שיפורסם מי הדליף. קשה מאוד לשכנע סוהר או שוטר לתת תמונה כזו באופן בלעדי, כי ברור מעל לכל ספק שהוא איבד את פרנסתו באופן מיידי, ואף אחד מכלי התקשורת לא יעניק לו מקום עבודה חלופי.

התמונה יכולה הייתה לזלוג לשולחנו של העורך במידה שיש כאן תרגיל חקירתי ואינטרס ציבורי בתהליך החקירה, מה שקשה לי מאוד להאמין - אבל גם כאן אני משאיר מקום קטנטן לספק. השאלה היא לא האם התמונה הודלפה, אלא האם יש אינטרס ציבורי לפרסם אותה. ועם השאלה הזו התקשורת בישראל מסרבת להתמודד כבר למעלה מעשרים שנים, שנים שאני מסתובב בקרבה.

מה נתנה התמונה? מה הועיל שמרגול הושפלה? מה ניסו חכמי העיתון להגיד, ש"זכות הציבור לדעת מה מספר העצור שלה"? או ניסו לענות לשאלה - "תראו את שופטת העל ב'כוכב נולד' כשהיא תת-אדם"? שהנה בסוף יום חקירה ואחד מימיה הקשים ביותר וללא איפור, היא כולה מרגלית צנעני עבריינית? ולכל אלה אין תשובה. נקודה.

לצערי, המערכת מתכסה במבוכתה בתשובות העוסקות בגלגול הבעיה לידי הציבור. הם יטענו כי לציבור יש את היכולת להחליט אם הוא רוצה לקנות את העיתון בו נמצאת התמונה, או שבידו השלט כדי להחליף תחנה. לדעתי, לא צריך להשאיר סוגייה זו בידי הציבור.

תהליך מעצרו של חשוד ושפיכת דמו באופן חסר פרופורציות תוך כדי חיסולו במעגל המשפחתי, החברי ובעיקר הציבורי מעורר אצלי שוב ושוב את השאלה האם אנחנו חיים בחברה שיש לה קווים אדומים, או לחלופין תקשורת המציבה לעצמה גבולות ללא התערבות חוקתית. התהליך והקו שבו מאיש ישר ונקי-כפיים ועד להיותך על עמוד התלייה בכיכר העיר תלוי במשיכת עט של עיתונאי, או לחלופין בהדלפה של איש משטרה, הוא תהליך מעורר פלצות ואין זו דמוקרטיה או זכות הציבור לדעת. לא אחת הופך התהליך להיות שאלה של חיים ומוות.

לשמחתו של איש תקשורת בכיר, החלטה של שופט אמיץ בבית משפט מנעה את פרסום שמו ותמונתו וגרירתו שבור ומרוסק לעמוד התלייה מנוצח ועטוף זפת. גם החלטה שיפוטית לא מנעה מגורמים מסוימים להפיץ את שמו דרך אמצעי תקשורת המוניים חלופיים כטוויטר, פייסבוק ושאר מעוררי מהפכות בעידן הטכנולוגי.

רק בימים האחרונים היינו עדים שוב לשמועות על היעלמותו של זמר וירידתו למחתרת. שמו החל להתגלגל בין עיתונאים יודעי דבר ומסביב לשולחנות של ה"נשמות הטובות". ומה לבסוף? בשעה שכבר החלו להפיץ את שמו - הוא פשוט שר בגלוי בעיר נופש. אין בידי את חומר החקירה ובטח שאיני מצוי בעבודתה הקשה של המשטרה בפרשת מרגלית צנעני, אך אני משוכנע שלא מעט עיתונאים שרצו בראש חוצות, בכותרות אדומות ובמלל חסר אחריות. עוד יעלו אליה לרגל כדי לקבל את הראיון הראשון, ולא מעט מהם - בשפת העם - "יאכלו את הכובע".

אבל לא רק מרגול סופגת את עלבונה - אלא אנחנו כחברה סופגים זאת. אנו מאבדים צלם אנוש ומוכנים לעצור, לשפוט ולהוציא להורג עוד בטרם יבש הדיו. לפני מעצרה של מרגלית צנעני היו טובים ורבים שפניהם הולבנו ואין איש שיכול לתקן זאת לעולם. כמו אותם רבים שפניהם הולבנו ותיקם נסגר בקול ענות חלושה, היו גם רבים שלבסוף פסק בית המשפט את הרשעתם ושלח את "גיבורי התרבות" להרבה שנים מאחורי הסורגים. לדעתי, עלינו לשאול את עצמנו למה היצר המציצני שלנו והיצר לרכל נותנים לגיטימציה לכלי התקשורת להיות לא רק מדווחים אלא גם מפרשנים, שופטים ותולים.

אני מאמין בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת. אני מאמין גם בזכותו של כל אחד להיות בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת. אני עדיין מאמין בשירות בתי הסוהר, בקצינים ובסוהרים המעולים שידעו להוציא את התפוח הרקוב ולהרחיק אותו מהם, ויפה שעה אחת קודם. אך אני מפחד מהיום שבו התחרות בין כלי התקשורת שכבר מזמן היטשטש אצלם הקו האדום של זכות הציבור לדעת ובין המציצנות הצהובה, תביא פוליטיקאי פופוליסט לחוקק חוקים. עד לאן תוביל אותנו החקיקה שתחליף את שיקול הדעת במערכת חוקים והגבלות.