רחוב יפו "חוגג" השנה 150 שנה לסלילתו

"ירושלים של פעם" משתקפת אלינו לעיתים מתוך מצגות הנשלחת אלינו בדואר אלקטרוני. בדרך כלל תמונות העבר של העיר מתחלפות אחת לאחת וברקע נשמעת מנגינה קלאסית או אחדים ממאות השירים שנכתבו על העיר. וכך יוצא שאנו יושבים ומביטים מרותקים בהיסטוריה של עירנו ובתי האבן המוכרים לנו משתקפים בעין המצלמה. ומעבר להתפעלות נותר רק להשוות בין אז לבין היום, בין הישן והחדש. מה השתנה ומה נשאר כה דומה.

במצגת האחרונה בה צפיתי לאחרונה, רוכזו תמונות של רחוב יפו בשנות ה-30 של המאה קודמת. ניתן בבירור לזהות את בניין סנסור עצום הממדים ששימש כבניין המשרדים המפואר ביותר של אותם הימים. מקיפים אותו שני רחובות מרכזיים בעיר של אז וגם של ימינו, רחוב בן יהודה, אשר במשך שנים רבות היה עוד פתוח לתנועת רכבים, ורחוב יפו האגדי - העורק הראשי שהוביל מהעיר העתיקה לכיוון השפלה.

לא רבים יודעים, אך השנה רחוב דרך יפו חוגג 150 לסלילתו. בשנת 1861 החלו בסלילתו של הכביש שהיה אמור להיות הדרך הראשית שתוביל אל נמל יפו, ושימש למעבר סחורות ואנשים הבאים ויוצאים מהעיר שהחלה להיבנות מחוץ לחומות.

במשך השנים נבנו סביב רחוב יפו בתי מסחר ושכונות מגורים. כיום, בחגיגות יום ההולדת ה-150, מקווים תושבי העיר לזכות לראות את סיום סלילתו האינסופית שיביא את הרחוב אל תחנתו האחרונה. כולנו מקווים לראות עוד השנה את התחבורה הציבורית בדמותה של הרכבת הקלה חוצה אותו בנסיעה מהירה. אחרי תקופה ארוכה של חפירות אין קץ, החלפת תשתיות, הרמת מדרכות, ושוב חפירות, ושוב שינוי תשתיות, ושוב כיסוי באספלט שחור או בלבנים משתלבות, הגיע הזמן שתושבי ירושלים יוכלו להמשיך כבעבר ליהנות מהרחוב ולא יראו בו מפגע סביבתי.

יש להניח שמרבית מתושבי העיר הדירו את רגליהם ממרכז העיר בשנים האחרונות. חוסר הנגישות והמחסור במקומות החניה היוו תמיד את הבעיה המרכזית, אך החפירות האינסופיות הכריעו את הכף והציבור הירושלמי העדיף פשוט להימנע מלהגיע למרכז העיר.

רבות נכתב בעיתונות על הסבל שעברו בעלי העסקים במרכז העיר וברחוב יפו בפרט. אך לא רק תושבי העיר ובעלי העסקים סבלו, סבלו גם האנשים המתניידים לעבודה בכל יום בבתי העסק הממוקמים באותו משולש רחובות ידוע סביב רחוב בן יהודה. העובדים, שבאים מדי יום בשעת בוקר מוקדמת אל בית העסק וממהרים איש-איש לביתו בתום יום העבודה, חוו על רגליהם את בנייתה של הרכבת הקלה. לא אחת נאלצו להתמודד עם שינוי מסלולי האוטובוסים, חסימת הכבישים, סגירת מגרשי חניה, ועוד. העובד שיצא מביתו בבוקר לא ידע אם יצליח להגיע לעבודתו בזמן: אוטובוסים עצרו בלי הודעה מוקדמת, הורידו את העובדים מספר תחנות לפני מרכז העיר ואלה נאלצו לעשות דרכם ברגל, מדלגים בזהירות ממדרכה למדרכה המסומנות בסרט סימון המזהיר בפני חפירות, ואיחרו לעבודתם.

האופטימיים רואים בחזונם פריחה מחודשת של מרכז העיר בעקבות פתיחת הרכבת הקלה. חדי העין ובעלי חוש עסקי רגיש רואים כבר כעת בחידוש המדרחוב ובתי הקפה החדשים שנפתחו לאורכו את הסנוניות הראשונות המבשרות על תחילתה של תקופה חדשה.

חשוב שנזכור שגם לנוכח התפתחות מרכזי מסחר אחרים בעיר - מתחם ממילא, הקניון במלחה, והמרכזים המסחריים בתלפיות ובגבעת שאול, כנראה אין ולא יהיה כמו מרכז העיר.

רחוב יפו - שהוביל פרדות עמוסות סחורה ואת חיילי גנרל אלנבי משחרר העיר, נכבש על-ידי מזחלות הטנקים בתהלוכות ובמצעדים של צה"ל בתחילת המדינה וספג את הדף פיגועי התופת הקשים בזמן האינתיפאדה - מייחל עתה למעט עדנה.

אולי עכשיו, לאחר 150 שנה, עם סיום עבודות הרכבת הקלה, יוכל לשוב ולשמש את אשר ייעדו לו בתחילה, ולהיות העורק הראשי של ירושלים.