עיתונות טובה ורע לה; עיתונות רעה וטוב לה

את העיתונות הישנה בישראל ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: עיתונות פרטית (ידיעות, מעריב, הארץ, ישראל היום); עיתונות ציבורית (ערוץ 2, הרדיו האזורי); ועיתונות ממלכתית (קול ישראל, גלי צה"ל). הבעייתית מכולם – העיתונות הציבורית (ערוץ 2, הרדיו האזורי).

העיתונות הפרטית לסוגיה חופשייה לעשות כמעט ככל העולה על רוחה. היא כפופה לפקודת העיתונות ולתקנות לשעת חירום (סמכות סגירת עיתון לשר הפנים, צנזורה), ועיתונאיה כפופים לכאורה לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות.

כל זמן שלבעליו של עיתון יש כסף להחזיק אותו, הוא יכול לחבור לאולמרט, לביבי, או לכל איש אחר. את התוצאות הם רואים ב"קלפי" של השוק, רכישת עיתונים + רכישת שטחי פרסום.

העיתונות הממלכתית והציבורית דומות ושונות – הן הממלכתית והן הציבורית הם גופים סטטוטוריים, גופים שהוקמו בחוק, והם כפופים כמובן לחוק ההקמה שלהם, כפופים לכאורה לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, וכפופים לכאורה ל'מסמך נקדי', מעין תנ"ך שנכתב לפני שנים רבות ברשות השידור על-ידי נקדימון רוגל (נקדי), והתקבל כ-"MANUAL" (מדריך) לשמירת האתיקה העיתונאית בעיתונות המשודרת.

לאחרונה נבחר צווות ניהול חדש לרשות השידור, וערוץ 2 התגייס עם עוד מספר עיתונאים על-מנת לקעקע את בחירת ההנהלה החדשה של הרשות. מועצת העיתונות אף היא מתכנסת לדון בכל הקורה ברשות השידור. אז בואו נבדוק מי כאן החולה האמיתי. ובואו נבחן תחילה מהו ההבדל בין השידור הציבורי לשידור הממלכתי.

השווה ביניהם הוא ששניהם צורכים תשתית ציבורית (תדרי שידור) ולכן מחייבים הסדרה בחוק, וההבדל העיקרי שביניהם הוא שהתקשורת הממלכתית היא בפועל שופר של המדינה במימון של המדינה, בעוד שהתקשורת הציבורית היא שופר של הציבור, במימון הציבור (פרסומות).

את ההבדל המהותי הזה בין הממלכתית לציבורית, ניתן לראות מחוקי ההקמה של הרשות הציבורית והרשות הממלכתית, באשר הרשות הציבורית מחויבת על-פי חוק לדווח אמת, באיזון ובהגינות, בעוד הרשות הממלכתית מחויבת לדווח אמת ולתת ביטוי לדעות השונות בציבור, ואיננה מחויבת (בחוק) לא לאיזון ולא להגינות, כי שופר של המדינה, מראש איננו הוגן בהכרח ואינו מאוזן בהכרח. ובכל זאת, מסמך נקדי דורש איזון והגינות גם מרשות השידור, ומתמקד הן בהיבטי נפח שידורים (כמות, שאיננה מעוגנת בחוק) ובעיקר בהיבטי התוכן (איכות, המעוגנת בסעיפים אחרים של החוק, בעיקר החובה לאפשר תגובה של הנפגעים, והחובה להשמיע מגוון דעות). תוך שימת דגש על:

1) החובה של השדרים לתת תגובת זמן אמת של הנפגעים לכאורה;

2) חובה של השדרים שלא להביע דעה בכל צורה שהיא על התגובות (כולל נימת קול, הבעת גרר, על-פי סעיף 30 למסמך);

3) החובה להציג את מגוון הדעות באותה תוכנית – ולא לבצע חלוקה של דעה אחת במשדר פופולרי והדעה הנגדית במשדר פחות פופלרי (סעיף 41 למסמך).

אז בואו נבחן לרגע את התנהגות הערוץ השני, אולפן שישי של יאיר לפיד בכתבה: "האם זהו סופה של רשת ב'?". בכתבה הובעה דעה נחרצת לגבי הצורך לסגור את רשות השידור, אך לא הובעה כל דעה בקשר לאפשרות של התרת פרסומת מסחרית, בגלי צה"ל ובערוץ הראשון. פרסומת מסחרית תכניס הרבה כסף לערוצים הממלכתיים ותשחרר אותם מהתלות הכלכלית המוחלטת בעטיני האוצר. אממה? תקציבי פרסום אלה ודאי יירדו מנתח הפרסום של הערוץ השני ואולפן שישי, יביאו כנראה לקיצוצים משמעותיים, ולפיטורין בערוץ השני, וכל זה לא מוזכר בכתבה. לכתבים יש עניין אישי רב בתוצאה אפשרית כזו. גם לערוץ יש עניין ממשי בכזו תוצאה, ואיש לא מזכיר אותה! הלך האיזון והלכה ההגינות אשר בערוץ השני מחויבת מכוח חוק!

בכתבה השתמש אולפן שישי ב"גימיק" מטעה. הוא ראיין לכאורה עובד בכיר שהסתיר עצמו בפאה נוכרית. בדיעבד הסתבר שמדובר במועמד אשר לא נבחר (פה אחד) לתפקיד. הלכה האמת, הלכה ההגינות והלך האיזון מאתנו והלאה.

בתוכנית פורסמו בריש גלי תוצאות מבדקי ההתאמה של המנכ"ל שנבחר, מתוך מגמה ברורה לסכל את המינוי, ומבדקי התאמה הם מסמך אישי וסודי ביותר, פרסומו אסור בתכלית האיסור, ומהווה לכאורה עבירה על חוק הגנת הפרטיות (חמש שנים), מה גם שחוק הרשות השנייה אוסר על עוולות פליליות ואזרחיות תוך שימוש במשאב הציבורי. אין חוק, אין אמת, ודאי שאין איזון, וודאי וודאי שאין הגינות.

והמנחה עצמו, במהלך ה"דיון" החד-צדדי עם ה"פרשנים", מביע דעה נחרצת, באופן שכל האולפן מוטה מאוד לצד אחד, הצד המבטיח לעיתונאים שבאולפן עבודה לנצח עם משכורות שמנות (תוך שהם נמצאים בניגוד עניינים ענקי). לסיום מקריא המנחה יאיר לפיד את תגובות הנפגעים, תוך שהוא מביע בהתנהגותו ובשפת גופו את דעתו הנחרצת על התגובות האלה.

לאחר ניסיון הסיכול הממוקד של רשות השידור ושל המנכ"ל החדש שלה על-ידי יאיר לפיד ואולפנו, היינו מצפים שהאולפן הזה ייסגר לתקופת מה, בהוראת בית הדין של מועצת העיתונות, כי הרי האולפן עבר לכאורה את כל העבירות שבעולם, לכאורה אתיות ולכאורה חוקיות. ולמי קוראים לבירור במועצת העיתונות? לרשות השידור!

רק דבר אחד מעודד - הקריסה הטוטאלית של מועצת העיתונות באנגליה. גם שם נוהלה המועצה בשיטה השבדית, היינו אוטונומיה של העיתונות על האתיקה של חבריה. כאן יש שיפור קל במצב, המועצה התאגדה כעמותה, ולכן חוק העמותות חל עליה, וחובתה לפעול לקידום מטרותיה (ולא בכיוון ההפוך) היא כבר חובה חוקית. ולשאלה האם הכלב ילמד לדבר (האם תהיה אתיקה עיתונאית בישראל, מכוח אכיפת חוק העמותות על מועצת העיתונות) או שימותו הפריץ והכלב (מועצת העיתונות תתחסל, והאתיקה העיתונאית תעוגן סוף-סוף בחוק) - אין בכלל תשובה בטוחה.