משתכשכים בגיגית של טייקוניסטאן כשיורד מפלס המים, ניתן לראות בדיוק מי העמיד פנים ומי השתכשך בלי בגד-ים. אבל בגיגית של טייקוניסטאן אין נקודת ניקוז, ולפיכך, בגיגית הכלכלית של מדינת ישראל, שבה כולם מסבנים לכולם את הגב, הגיגית מלאה עד אפס מקום במקורבים לקלחת. בגיגית הזו, שבה פקידים במשרדי הממשלה חולמים על היום בו יחצו את הקווים ויעברו לחטוב עצים ולשאוב מים עבור שוכני הגיגית הכלכלית.
כחוט השני אל המציאות הזו, הופיע חיים שני. מן הכיוון ההפוך. אל משרד האוצר הוא הגיע לאחר שהשאיר מאחוריו שכר הרבה יותר שמן מאשר קיבל בשירות המדינה, ועבר את הקווים אל תוככי המשרד ממנו מקווים כל הפקידים הבכירים לצאת ביום מן הימים. מרבית הפקידים הללו עובדים היום בשירות הגבירים של טייקוניסטאן, אבל חיים שני נסע נגד כיוון התנועה.
ולאחר שכבר הביע בפומבי את מידת תחושת הנחת שלו ממעשיהם ומהתנהלותם של נתניהו ושטייניץ, ואף התפטר מתפקיד מנכ"ל משרד האוצר, מוציא חיים שני את מקבץ ההמלצות הראשוני של ועדת הריכוזיות, ובפיו בשורה - הפרדת פעילות הונית מפעילות ריאלית, שמשמעותה: סוף לפרגוד העמום של המינופים המאפשרים בניית מפלצות פיננסיות המניבות לבעליהן הון עצום, ובמותן הן קורסות תחתן וקוברות עימן הון ציבורי.
בשיר השירים נאמר "כחוט השני שפתותיך", ומוצא פיו של חיים שני תואם להפליא את ההקשר ממנו נלקח שמו.
נסיך הגאות והשפל והנה, חיים שני מצא את הפקק בתחתית הגיגית של ההגמוניה הכלכלית של טייקוניסטאן, וכעת ירדו המים וכולנו נראה בדיוק מי סיבן את מי, מי הסתבן עם מי, ומי בכלל רק עשה רושם אבל כשירדו המים ויחשפו מבושיו הוא יימלט על נפשו מבושה.
חיים שני הביע אומץ יוצא-דופן ובלתי רגיל במקומותינו, משום שהיה יכול להיות לו הרבה יותר קל לנחות לזרועותיו של אחד הטייקונים לאחר שכבר הביא חברת הייטק אחת לפסגה, ולאחר שצבר ניסיון בניהול משק לאומי, ולאחר שאסף בפנקס כרטיסי הביקור שלו קשרים עם כל המי ומי של קהילת העסקים הישראלית והעולמית, הוא יכול היה פשוט לקטוף את הפירות הללו בנחת מתוך משרה דשנה.
אבל חיים שני בחר באומץ לעשות את הדבר הנכון, ועל כך מגיע לו כל הקרדיט. אם לא הייתי מחבב אותו, הייתי מציע למנות אותו לשר אוצר בממשלה הבאה, אבל זו צריכה להיות בחירה אישית ולא בקשה ציבורית.
ריפוי תסמיני מעולה, אבל נחוץ לנו גם טיפול שורשי ואף על-פי כן, אל לנו לשמוח בטרם עת. המלצות הוועדה יפתרו אולי (אם בכלל ייושמו) את הסימפטום של המחלה, אבל אין בהן כדי לטפל בגורמי המחלה.
מנסיוננו אנו יודעים שכאשר החוק מכריז על פעילות כלשהי כפעילות בלתי חוקית, מתחכמים העבריינים ומוצאים דרכים חלופיות לנהל את עסקיהם, וזה פשוט עניין של פיתוח מודלים מורכבים יותר. החוק הישראלי מוחל (מלשון: "תחולה") על אזרחים ותאגידים ישראלים, אך אינו מוחל על אזרחים ותאגידים זרים.
לברוני טייקוניסטאן יש המון יועצים ומומחים המסוגלים להעביר פיל דרך חור של מנעול, ולמלט את הטייקון שלהם מאימת החוק בדרכים שונות ומשונות, ולמצוא ניסוחים פתלתלים ולייצר פרצות בחוק, ולטעון מול בית המשפט תוך גלגול עיניים לשמיים מיני טענות שאינן מתיישבות עם ההיגיון אך הן מעוגנות למשעי בחוק ובפרצות שבו. וכל זאת רק לאחר שתיושם החקיקה (וכאמור, אם בכלל).
ומה לגבי השלבים שלפני יישום החקיקה? כאן יתנהל קרב קל יחסית, שכן המחוקקים ממילא משועבדים לברוני טייקוניסטאן, ורובם כבר מכירים הכר היטב את תנוחת "נישוק הטבעת", היא התנועה המאפשרת להם לקיים פריימריז וקמפיינים, ולממן פעילות ארוכת טווח בין מערכת בחירות אחת לרעותה. מאחורי הפרגוד של המינופים ובתוך המים של הגיגית הכלכלית עוד אפשר להספיק לעשות כמה תרגילים מבריקים של מילוט ההון.
גם
סטנלי פישר יצא והכריז (ואפילו בעברית רהוטה), שאסור לנו לנהוג בטייקונים כאילו היו עבריינים, משום שהם פעלו רק על-פי "מה שמותר" על-פי החוק.
אז חיים שני, באומץ רב, טיפל בסימפטומים, אבל אזרחי ישראל ייאלצו לטפל במחלה עצמה - בעצמם.
מוסר וערכיות המחלה עצמה היא היעדר מוסר וערכיות מן השוק הכלכלי של מדינת ישראל, ולא בכדי היא הפכה לטייקוניסטאן. כאשר שוק כלכלי מתיימר להיות חופשי, אבל החופש היחיד בו הוא נחלת הטייקונים, והחופש הזה נשלל מעובדיהם (העיתונאים) ומעבדיהם (הציבור), זה אינו שוק חופשי. וחופשיות השוק אינה ערך בפני עצמו, אלא היא נועדה לשרת את מרכיבי השוק והם האנשים המקיימים אותו מדי יום ביום, עובדים, קונים, מייצרים, משקיעים.
השוק החופשי צריך להיות משועבד לחופש של האנשים המרכיבים אותו, ועל-מנת לייצר את החופש הזה, הפעילות הכלכלית אינה יכולה להתנהל מאחורי פרגודים של מינופים היסטריים ובתוך המים העכורים בגיגיות של סדום ועמורה של שמנא וסלתא הכלכלית.
תודה חיים שני על האומץ ועל המעשה, ונקווה לראות עוד ממך בתחומים הללו. אבל אזרחי ישראל ייאלצו לטפל ברעה החולה האמיתית - המוסריות והערכיות שהן רקמת היסוד של חברה כלכלית וכלכלה חברתית.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
