"אתה נראה לא טוב", "אתה מרגיש טוב?" ועוד שאלות בסגנון דומה שחלקן נשאלות מתוך דאגה וחלקן מתוך יצר הסקרנות הכל כך אופייני. יצר שמציב את רובנו כיודעי הכל, כמקור מידע וכמפיצי שמועות. אבל כשפנתה אליי ענת "אתה לא נראה יפה היום" לא התאפקתי ועניתי מיד שהיופי הוא פנימי. לרגע השתררה דממה שלוותה בתגובה "כמה נכון". הצדקנים שבינינו יהנהנו בראשם ויאמרו מה חידשת לי, אולם אלה מבינינו שהולכים עם לבם, יושרם והאמת הפנימית יבינו שאני ושכמותי לא מחפשים תומכים, לא מחפשים את אלה שיגידו "צודק". אני אמיתי, אומר מה שאני מאמין. יש מקומות בהם אדם נדרש לחשוב היטב לפני שהוא אומר את אשר על לבו, לבל יכנס לוויכוח. או אז הוא נתקע בין האמת הפנימית לבין הצדקנות. רשת שקשה להשתחרר ממנה.
בנאומו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, בעצרת האומות המאוחדת בערב יום שישי האחרון הייתה אמת פנימית. איני תומך במדיניותו של מר נתניהו, אבל מנהיגות ויכולת שכנוע יש לאיש. מתנגדיו יאמרו שהוא ראוי לתפקיד שגרירנו באו"ם. מה בין נאומו של בנימין נתניהו ובין נאומו של הנשיא הפלשתיני הביא למחיאות כפיים? היטיב ראש ממשלתנו לומר שהוא לא בא על-מנת לקבל מחיאות כפיים. במקום מחיאות כפיים מבקשים אנו לשבת לדבר, לנהל משא-ומתן ממקום נקי. בלי הגבלות מוקדמות. בעודו נואם עשה הפלשתיני את דרכו הביתה.
בדרכי הביתה מטקס הרמת הכוסית לשנה החדשה שהתקיים השבוע הרהרתי מה המשמעות של הטקס שהוזמנתי אליו על-ידי אנשים רבים וממקומות שונים. התחדשות? ברכה הדדית לשנה טובה? איחולים, ברכות, בקשות, הנחיות, הוראות. שהרי כל שנה אותו טקס, אותן ברכות, אותם משפטים מוכרים של "יש לנו", "קשה לנו", "שיהיה לנו" שמסתיימים אחרי כשעה שנראית כבזבוז זמן יקר. הגלויות, כרטיסי שנה טובה של פעם, המסרונים, הטלפונים, המיילים, הפקסים, המכתבים, המתנות ועוד הפתעות אין להם ערך אם אין בהם כנות ורצון אמיתי לאחל. אבל זה המנהג, כך לימדו אותנו, כך אנו מעבירים זאת מדור לדור. לכמה אנשים באמת אתם מאחלים שנה טובה? לכמה אנשים באמת אתם רוצים שתהיה שנה טובה?
השנה נכחתי בטקס ולא הייתי בו. המגע האישי, הברכה האישית בין שני בני אדם, המינגלינג בשפה העכשווית - לא היו הפעם. היו אנשים, היה כיבוד, היו דוברים, ברכות אבל בעיקר נאמרו דברים של יום-יום, חולין ותו לא. והרי במפגש מסוג זה באים לברך, לאחל, ומכל הלב. כולנו מכירים את ההבטחות והמשפטים הקבועים, כשאין לך משהו חכם להוסיף אל תדבר. עיקר הטקס הוא בחברה, במגע האישי, באיחולים ההדדיים, בברכה קצרה של דוברים. זה לא בזבוז זמן, זה לתת לאנשים הזדמנות להתרועע מעט איש עם רעהו, איש עם עמיתו. משהו השתנה לרעה, חשבתי לעצמי. אולי בי, אולי באחרים. פתאום הרגשתי שאני לא חלק, על-אף הניסיון לחבק - לא יכולתי.
צביעות! כן, כן. ללבוש בגדי חג ולהתהדר, לחייך, לברך ולאחל כשאינך שלם, כשאתה עוטה עליך מסיכות? זה לא אני. ממלכתיות, יצוגיות הם מונחים של כאילו כאשר האדם אינו שלם עם נוכחותו. באתי ולא הייתי, באתי כי אני מכבד את אלה שמכבדים אותי בגלל מי שאני, לא באתי בשביל אלה ש"כיבדו" אותי בגלל מה שאני, מה שהייתי או מה שאהיה. אני גיל נתן, הייתי כזה ואשאר כזה בכל מקום ובכל זמן. "אני זה אני, זה אני" זועק פוליקר באחד משיריו. אנו אוהבים לשהות במחיצתו של אדם שהוא משהו. לא בגלל מי שהוא. כשאדם הופך ממשהו למישהו אנו נוטשים אותו, שוכחים אותו. אותם אלה שילכו איתו בגלל מי שהוא, לא יודעים מהי צביעות. וטוב שכך. לשאול בשלומך מבלי להתעניין בשלומך או לדרוש בשלומך, להתקשר למכר ולומר לו "התקשרתי לדרוש בשלומך", ולהקשיב. כי אם אתה לא מתעניין למה לשאול? היצר? הצביעות?
האדם עושה את התפקיד ולא התפקיד עושה את האדם. כל אחד מביא לתפקיד את האישיות שלו, את מי שהוא. לרובנו התפקיד עושה את מי שאנו. אנחנו רודפים אחרי תארים, תפקידים, טייטלים אבל שוכחים מי אנחנו. אנחנו רוצים יותר ולא תמיד יודעים להכיל. אנחנו לא עושים שיעורי בית, לא לומדים, אנחנו בעיקר לא. אנחנו כן רוצים יותר, ובעיקר להיות במרכז העניינים, קרובים למישהו בגלל שהוא משהו. ויש לכך מחיר שבעיקרו הוא מחיר אישי. במרכז משמעו להיות חשוף. חשוף זה להיות מוכן לקבל הרבה "מחמאות", הרבה צביעות. מעטים רוצים בטובתך בגלל מי שאתה. רובם רוצים בטובתם בגלל מה שאתה.
אבו מאזן ניסה בנאומו לרצות את עמו. הוא לא באמת רצה לחדש את המשא-ומתן. הוא ידע היטב לאן הוא הולך ואיך הוא יצא, אז למה לא להראות את עמו הנרדף כסובל העיקרי בסכסוך? לעומתו עמד מנהיג, שדיבר בפתיחות, הניירות היו מונחים על הדוכן אבל הוא דיבר בגובה העיניים, ,דוגרי" כפי שיזכר נאומו באו"ם. פה טמון ההבדל - מי בא בגלל מי שהוא ולא בגלל מה שהוא.
ההיסטוריה לימדה אותי שאישים זכורים בזכות מי שהיו ולא בגלל מה שהיו.
