מורשת אהרן

"כנראה שהוא לא מבין אלמנטים בדמוקרטיה", כך הגיבו שורת בכירים לשעבר במערכת המשפט, ובראשם מישאל חשין, לביקורתו של שר האוצר יובל שטייניץ בדצמבר 2009 על העלויות הנגזרות מכמה מפסיקותיו ה"כלכליות" האחרונות של בית המשפט העליון, ובעיקר על ההחלטה לבטל את פתיחתו של בית כלא פרטי, בנימוק שהוא כולל "פגיעה בלתי-חוקתית בזכויות האדם לחירות אישית ולכבוד האדם, המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". חשין, לשעבר שופט בית המשפט העליון ובהווה שומר חומות בלתי נלאה של מקום עבודתו לשעבר, בסך-הכל התמיד במסורת "הדמוקרטית-המשפטית" המפוארת של כמה משופטי העליון בדימוס, ובראש ובראשונה הנשיא לשעבר הכל-יכול אהרן ברק, המבטלת כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא כל ביקורת על פסיקות המוסד שאת כיסאותיו חבשו בעבר.

באחת מהתייחסויותיו של ברק לתחולת הסמכות של בג"ץ הוא נדרש לאגדה התלמודית על "תנורו של עכנאי" לשם הבהרת מעמדו ומעמד עמיתיו לכס המשפט בעליון. באגדה, כידוע, מתעורר הפולמוס על מעמדם של מופתים אלוהיים, ולמי הבכורה בשאלת פרשנותו של הטקסט: האם ליוצרו, או שמא למפרשיו. לדידו של ברק, כשם שהיושב במרומים מאבד את מרותו על הטקסט מרגע שהורד ארצה, כך מאבד המחוקק (הכנסת) את סמכותו לטובת מפרשי החוק (בית המשפט). ואם בכך לא די, הוא קובע בספרו "שופט בחברה דמוקרטית", כי אבי הפרדת הרשויות, מונטסקייה, שגה, שכן לטעמו של ברק לשופט יש מלוא הסמכות ליצור את הדין ולא רק לגלותו. אליבא דברק,"התפקיד שהותיר מונטסקייה לשופט כ'פה למחוקק' מבטא גישה ילדותית ופיקטיבית".

ואכן נראה ש"אלמנטים בדמוקרטיה" אינם עניין לבני תמותה מן השורה, ודאי כשהיושבים במרומי המשפט יוצרים את הדין ומחליטים גם עבור הרשות המבצעת מה ראוי ומה לא, מה דמוקרטי ומה מפר ברגל גסה את רוחה של הדמוקרטיה, ובאילו נסיבות יש לאכוף את החוק, או את רוחו. ברצותם החליטו ברק, ביניש ועמיתיהם להסיר את ידיהם מסוגייה פוליטית/מדינית/ערכית שהונחה לפתחם, וברצותם בחשו בה ככל שלאל ידם לעשות ובייחוד לפסול. כך, למשל, יכולה הייתה השופטת דליה דורנר להוציא צו מניעה זמני נגד רה"מ בנימין נתניהו בקדנציה הקודמת שלו בבקשו להפסיק את הפעילות הפוליטית ב"אוריינט האוס"; וכך לדוגמה, יכול היה המוסד המשפטי העליון לבטל את החלטת הוועדה לפרס ישראל להעניק את הפרס לעיתונאי שמואל שניצר, בשל מאמר בעייתי על העדה האתיופית, אך לא להתערב, ובכך לאשר את הפרס לפסל יגאל תומרקין, על-אף שורה ארוכה של אמירות בעלות נופך אנטישמי וגזעני חמור בהרבה מזה שייצר שניצר במאמר בודד אחד.

השיחדש האורווליאני של דפני וחייליה

לנוכח "אלמנטים דמוקרטיים שוויוניים" אלה, נקל להבין את החלטתה של ביניש מהשבוע שעבר כי על "המדינה להודיע לבית המשפט בתוך 60 ימים אלו קרקעות בתחום היובל וחרשה הן אדמות מדינה". כל זאת, כאשר לחדשנותה של נשיאת העליון, שטח שאינו מוכרז כאדמת מדינה הוא אדמה פרטית ועל המדינה לתת לוח זמנים להריסת המבנים המצויים עליה. למותר לציין כי דרישה של ביניש ועמיתיה מהמדינה להמציא לה רשימה של עשרות אלפי יחידות דיור בלתי חוקיות שנבנו בידי ערבים ובדואים בגליל, בנגב ובירושלים מעולם לא עלתה, וקרוב לוודאי שלא תעלה בעתיד הנראה לעין. שהרי ל"יצירת הדין" יש ליצוק תוכן ממשי... וכנראה גם קצת פוליטי.

נוכח מסורת משפטית "מפוארת" זו, נקל להבין גם את החלטתו הטרייה של שופט ביהמ"ש העליון עוזי פוגלמן להוציא צו מניעה זמני, האוסר על עיריית תל אביב לפנות את מאהלי המחאה בעיר. העובדה שהעירייה נהגה איפוק וסובלנות כמעט אין קץ בהתמודדותה עם פגעי המחאה, ושמחאה זו כבר הגיעה לממדי אנרכיה, כדברי שופט בית המשפט המחוזי קובי ורדי בהחלטתו על פינוי המאהלים, לא שכנעו במיוחד את פוגלמן. נוכח היעדר כל טענה בדבר קיומן של זכויות קניין של המוחים, הרי שבְּמקום שבו התערבות שיפוטית גסה במעשי המדינה היא מצוות שופטי עליון מלומדה, אין תמה שגם דור השופטים החדש בבבית משפט זה ממלא כדבעי את מורשת אהרן.

נדרש מאמץ רב כדי להעלות מנבכי הזיכרון מחאה שבה כמעט כלל הרשויות הרלוונטיות - החל בממשלה, עבור בעיריות, בבתי משפט, במשטרה וכלה עיתונות - הפכו עפר לרגליה יותר מאשר במחאה הנוכחית. כל זאת גם כשהצבעים הפוליטיים שלה בצבצו מכל עבר, על-אף ניסיונות ההסתרה של קברניטיה ושל העיתונות. כל זאת גם כשהיה ברור לכל מי שהנאיביות לא השתלטה על כל חלקה טובה במוחו, כי בעלייה על הבריקדות תוך קריאות חוזרות ונשנות להשתתה של מדינת רווחה גורפת בישראל, יש למצער משום ניסיון לשנות את תוצאות הבחירות שלא דרך הקלפי. דווקא הקריאה למימושם של רעיונות המהפכה בשדרה דרך הקלפי ולא במהפכת חוצות, תוך המרת הדמוקרטיה באוכלוקרטיה, תויגה בידי ראשי המחאה וסייעניהם התקשורתיים כדרישה בלתי דמוקרטית בעליל.

זו הייתה אחת הגרסאות היותר מוצלחות של השנים האחרונות לשיחדש האורווליאני, כשדפני וחייליה לא רק נהנו מאשראי רב מערכתי כמעט בלתי מוגבל, אלא היטיבו, יחד עם העיתונות שקיבלה על עצמה בחדווה צו 8, לצבוע את כל מי שהעז שלא ליישר עמם קו כאויב העם וכריאקציונר בזוי. כמה "מפתיע" שגם הפעם "האלמנטים הדמוקרטיים" הללו נהירים רק לפוגלמנים, וכמובן לא לשופט ורדי ולא לחולדאי ולא למי שאינו נמנה עם באי השדרה - אותם אלה שמשום מה אינם רואים בפינוי המאהלים, שהתרוקנו זה כבר ממשמרות המהפכה והפכו למפגע סביבתי לכל דבר, פגיעה אנושה בדמוקרטיה.