נתניהו שבוי בקונספציה של אוסלו

עוד מעט-קט וספטמבר מאחורינו. המסך יורד על עצרת האו"ם. צונאמי? איזה צונאמי? רוחות סתיו שוב מנשבות וגשם קל החל לרדת. הכל זורם. החיים ממשיכים כסדרם קדימה, במעלה הזמן וההיסטוריה, הזדמנויות מדיניות חדשות פורצות למרחב, ואילו ראש ממשלתנו בנימין נתניהו חוזר לעבר לחפש גחליליות וכמו נשאר תקוע עמוק בבוץ התובעני של קונספציית אוסלו.

כל הרחש-בחש של הקיץ האחרון שהתנקז לשלושת הימים של סוף השבוע, ובעיקר שני הנאומים של הצמד-לא-חמד בעצרת האו"ם, אבו-מאזן מזה ונתניהו מזה, מלמדים יותר מכל כי נתניהו מפגר שנות-דור אחרי אבו-מאזן בהבנת המציאות הקונקרטית בפרט ובקריאת הקונטקסט ההיסטורי בכלל.

כידוע, 'האירגון לשחרור פלשתין' (אש"ף) שהראיס אבו-מאזן נמנה על מייסדיו לצד המחבל ערפאת, הוקם בשנת 1964, שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים ושחרור יהודה ושומרון ע"י צה"ל מהכיבוש הירדני. משמע, 'פלשתין' שאותו אירגון טרור נוסד במטרה מוצהרת לשחרר אינה אלא ישראל הקטנה שבתחומי הקו הירוק.

מכאן מובן מדוע המנטרה המאוסה של 'שתי מדינות לשני עמים, החיות זו לצד זו בשלום על בסיס גבולות 67' אינה רלוונטית כלל ואינה מקובלת על אבו-מאזן ועל העם הפיקטיבי שהוא מייצג, אותו אוסף מקרי של חמולות ושבטים נודדים שמיעוטם חי בארץ מאות שנים אך רובם התקבצו ובאו אליה מן המרחב שסביב, בעקבות הצאן ובעידוד הבריטים, כתגובה וכמענה לתנועה הציונית ולהתיישבות היהודית בארץ בין שנות ה-20 לשנות ה-40 של המאה שעברה, וחלקם הגדול ברח או גורש ממנה במלחמת השחרור של 48 וביניהם אותו אבו-מאזן שברח עם משפחתו מצפת לסוריה.

לא את שכם, חברון ורמאללה מבקש אבו-מאזן לשחרר כי אם את צפת ועכו, את חיפה, לוד, רמלה ובאר-שבע. לכן, מבחינתו של אבו-מאזן ומבחינת הלא-עם שהוא מייצג, הסכם אוסלו מיצה את עצמו זה מכבר באשר מלכתחילה לא ראו בו מסדרון שיוליך לשלום בין מדינה משלהם לבין מדינת ישראל אלא מקפצה לשלב הבא, דהיינו למאבק מדיני או מזוין בהתאם לתנאים שיתהוו, על מה שהפסידו ב-48. על 'תוכנית השלבים' כבר דיברנו? הסכם אוסלו לא היה מבחינתם אלא סוס טרויאני שתכליתו לאפשר לערב-רב הערבי הכנסת כוח צבאי ונשק רב לארץ ישראל במטרה ברורה להפנותו בסופו של דבר כנגד מדינת ישראל.

ובכן, מבחינת האספסוף הפלשתינאצי שאבו-מאזן עומד בראשו, הסכם אוסלו מיצה את עצמו. עתה מובן מדוע אותו אבו-מאזן 'שבר את הכלים', הפר את כללי המשחק המכור של אוסלו ופנה למועצת הביטחון ולאו"ם במטרה לקבל הכרה במדינה בדרך עוקפת מו"מ ולא באמצעות הסכם שלום עם ישראל. והרי לא לשלום מועדות פניו כי אם להמשך הסכסוך על גבולות 48 ומאבק הרצח והדמים: המדינה ה-194 שתגייס את כל משאביה ותפעל בכל כוחה ליישום החלטת האו"ם מס' 194 בדבר שיבת הפליטים... אבו מאזן, מחבל לשעבר ומדינאי בהווה, רואה קדימה ומביט רחוק. לכן הוא שובר את כללי המשחק ומנסה להשתחרר מהסכם אוסלו המגביל וכובל אותו לאיזה 'שלום' בין שתי מדינות על בסיס גבולות 67, שלום שאינו נמצא כלל באופק המדיני שלו.

ומנגד, ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, מצטייר כמדינאי רפוס וצר אופקים שאינו מסוגל להביט קדימה מעבר לחוטמו בעודו מגיב על שבירת הכלים בפנייה הפלשתינאצית למועה"ב, בתגובה הפבלובית של מנהיגי ישראל בעשרים השנים האחרונות, מתרפס בפני אבו-מאזן ומתחנן שיבוא למו"מ איתו על 'שתי מדינות לשני עמים' וכל המנטרה המאוסה הזו של 'שלום' כמי ששבוי עמוק בבור של קונספציית אוסלו המטורפת. כל זאת במקום לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכו בעודו מכהן כראש ממשלת ישראל, ופעם אחת ולתמיד להשתחרר באדיבותו של אבו-מאזן מהסכם הרצח והדמים של אוסלו, עליו חתמו צמד המשוגעים האוויליים יצחק רבין ושמעון פרס בעל הבשורה עם רב המחבלים ערפאת.

אם יש לנתניהו תכונות של מדינאי אמיתי מן השורה הראשונה המסוגל להביט רחוק ולשרת בהתאם את האינטרס ארוך הטווח של עמו, אם יש לנתניהו תכונות של מנהיג ראוי לשמו הרואה לנגד עיניו את עברו המפואר של עמו ואת העתיד הנכון לו, זה הזמן שתכונות אלו יעלו ויבואו אל קידמת ההתרחשות ההיסטורית באשר זה הזמן וזו ההזדמנות להשתחרר מהטירוף של אוסלו.

תחת התגובה הפבלובית והמתחננת של הזמנת אבו-מאזן למו"מ, מן הדין שנתניהו יאזור אומץ לב מדיני, יגיב בהתאם על שבירת הכלים ויפעל באופן מיידי להחלת הריבונות הישראלית על הישובים היהודיים ביו"ש תחילה, על הדרכים המובילות אליהם ועל אזורי הביטחון, בדרך להחלת ריבונות ישראלית עתידית מלאה על כל המרחב שבין הים לירדן. זו בלבד הדרך הנכונה, הקשה והארוכה, לשלום אמת, יציב ובר קיימא, בין מדינת ישראל לבין מדינת פלשתין שתקום בבוא היום באופן טבעי ונכון על חורבות הממלכה הירדנית ההאשמית. אנחנו כאן, בארץ ישראל השלמה, הם שם, מזרחה לנהר הירדן, ושלום על ישראל.