המאמר מבוסס על מקרה אמיתי שקרה השבוע באחת מהרשתות למוצרי צריכה בארץ.

הרשת אשר נקלעה לקשיים ניהוליים, נמצאת מזה זמן בכותרות וכנראה נמצאת בימים אלו במו"מ לקראת מכירה והעברתה לניהול גורם, אשר לו מספר פעילויות בתחום הקמעונאי.

הרשת, שמעסיקה מאות עובדים ומעלה, הודיעה לעובדיה שבגלל המצב, היא נאלצת לצמצם את הוצאותיה והשנה, בשונה מן העבר, תאלץ לא לחלק לעובדיה שי לחג. מיותר לציין מה רב היה הכעס והמרמור בקרב העובדים, אשר נושאים על גבם את כישלונות ההנהלה מזה שנים לא מועטות, אולם בצר להם המתינו לשעת הכושר. וכמו שאומרים, "אין סתם בחיים" - שעת הכושר לא איחרה לבוא.

השבוע, לרגל החג פקדו את הרשת יותר לקוחות מהרגיל ובמהלך הקניות פנתה אחת הלקוחות כשבידה סט מצעים מהודר במחיר של 200 שקל לעובדת, וביקשה ממנה לדעת האם המוצר נמצא בהנחה. ניגשה העובדת לקופה הראשית על-מנת לבדוק את המחיר ומה רבה הייתה הפתעתה כשראתה שהמחיר הוא 29.99 שקל. בדקה העובדת שוב את המחיר גם בקופה אחרת ואכן זה היה המחיר. חזרה העובדת ללקוחה ומסרה לה שהמחיר הוא 200 שקלים.

במקביל, נאספה במהירות כל הסחורה בחנות, הועברה למחסן ומיד נמסרה לעובדים, אשר לא היססו להעמיס מספר סטים לכל אחד, לבית, לילדים, לחמות ולגיסים - בתור שי צנוע לחג.

אין ספק שמקרה כזה לא היה קורה בהיקף נרחב שכזה ברשת מתוקנת, אשר בינה לבין העובדים ישנה מחויבות ובעיקר יחסי כבוד והערכה הדדיים.

טעויות בקטלוג קורות ויקרו, שכן אנשים טועים. אולם ברשתות עם תרבות ארגונית אחרת ומתוקנת, טעויות כאלו מתוקנות במיידיות, על המקום ולבטח לא מגיעות למצב של "ביזה קולקטיבית" שכזו.

חבל שחלק ממנהלי הרשתות לא הפנימו עדיין שמשאב כוח-האדם הוא הדבר החשוב ברשת ולא פחות מהמוצר, אשר בחלק לא מבוטל מהמקרים נמצא גם בפינה הנגדית בצד השני של הרחוב. גם כאן, כמו במקרים אחרים בחיים, הזול יוצא יקר וכל ניסיון לחסוך ולקצר דרך בעיקר על חשבון העובדים, אשר הם אלה שמהווים את הנכס היקר של הרשת ולא המוצר כפי שמנהלים רבים חושבים בטעות.