פרגן, יהודי, פרגן, מה איכפת לך?

על חשיבותו של ראש השנה, שהוא ראש וראשון למועדי וחגי ישראל כבר נכתבו הררי מילים, משפטים, רעיונות, פרשנויות ומאמרים "ואין לך למדן שלא למד ו/או לימד ואין לך פרשן שלא פירשן ואין לך דרשן שלא דרש במהותו ובמשמעותו של מועד חשוב, קדוש ונורא זה" [מדרש גם]. ראש השנה, כשמו כן הוא, פותח את החודש הראשון של שנת הלוח העברי, דהיינו: תשרי (תנועת חיריק מתחת האות ריש, לגירסתם המדויקת של יהודי תימן משום ששמו המקורי של החודש הוא בבלי, כמו שאר שמות החודשים "שעלו איתם מבבל" ובמקורו היה "תשריתו" שפירושו: התחלה. ודו"ק).

ראש השנה יחול תדיר, גם בארץ וגם בחו"ל, בשני הימים הראשונים של חודש תשרי ועקב זאת כונה בתלמוד כ"יומא אריכתא" (=היום הארוך). מלבד היותו יום "זיכרון תרועה" או "יום תרועה" (כפי שהוא מכונה בתורה), במסורת ישראל חג זה התקבע ונצרב כיום שבו מתבצעת המלכת האל בעולם והוא נחשב ליום דין, ליום משפט ואשר בו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" (=ככבשים ו/או כחיילים) הנשפטים על מה שקרה ואירע בעבר (שנה שחלפה) ועל מה שיקרה ויארע בעתיד (שנה שבאה).

יוצא אפוא, שעל-פי השקפת עולמה של היהדות, ראש השנה, שלא כמו חגי ישראל האחרים, איננו חג רק של עם ישראל בלבד, אלא הוא חג אוניברסלי, כלל אנושי, הנוגע לכל העולם ולכל בני האדם הדרים בו, באופן הפרטי כמו גם באופן הכללי והקולקטיבי ביותר, כמאמרם: "ועל המדינות בו ייאמר: איזו לחרב, איזו לשלום, איזו לרעב, איזו לשובע...". ומדוע דווקא ביום זה? – משום שעל-פי המסורת יום זה היה היום השישי לבריאת העולם ובו נברא האדם. והגם שבחמשת הימים שקדמו לו נברא ו"התחיל העולם" (צומח ודומם), הרי ביום זה נברא, נוצר ו"התחיל המין האנושי" (חי שהוא מדבר). ומשום שכל הבריאה הייתה לכבודו ולשירותו של האדם, שהוא "נזר הבריאה", נחשב הדבר כאילו ביום זה נברא ונוצר "כללו של עולם" ועניין זה נקבע יפה בלשונם של מתקני התפילות: "היום הרת עולם..." ו/או: "זה היום, תחילת מעשיך...". ואכמ"ל.

לאור כל האמור לעיל, מן האדם שהוא נזר, עטרת וכתר הבריאה נדרשים הנהגות ודפוסי התנהגות שלא רק יהיו "לרוח וברוח האדם" אלא, ואולי, בעיקר "לרוח וברוח המקום" (=הקב"ה) אשר יצר וברא אותו "בצלמו, בצלם אלוהים" והשליטו על כל יצורי העולם, שנאמר: "ורדו (=ושלטו) בדגת הים, בעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ" [בראשית א', כ"ז–כ"ח], וביותר: עשהו "לנפש חיה", כלומר: "לרוח ממללא" [תרגום אונקלוס על אתר]. מכאן, יובן מדוע האדם האנושי חייב להידבק ולדבוק בדרכיו האלוהיות שהנאצלות של האל. בדרכים אשר יובילוהו "לשלמות הגוף והנפש" [מדרש גם].

וגם אמנה, ביום קדוש ונורא זה ניתנה לאדם היהודי המסוגלות והיכולת למלא, לשלב ולמזג צורכי גוף, כמו למשל: אכילת מאכלים מתוקים, חגיגיים וסמליים (ולהימנע ממאכלים חריפים וחמוצים), לבישת בגדים לבנים, נקיים וצחים ועוד. ומאידך-גיסא – למלא, לשלב ולמזג גם צורכי נפש ונשמה, כמו למשל: תפילות מיוחדות שאינן נהוגות בשאר ימות השנה ובמועדי וחגי ישראל אחרים, מנהגים המיוחדים לראש השנה (התרת נדרים, תשליך) ועוד.

אין כל ספק, שדרכי ודפוסי התנהגות רבים ומגוונים עומדים בפני האדם היהודי בבואו להתעלות ו"לעלות בדרך העולה בית אל" ולצערנו, אין כאן המקום להאריך. ברם, אחת מן הדרכים המומלצות ביותר, היא: אהבת האדם באשר הוא אדם! וכיצד ניתן להשיג "מצווה חשובה" זו?

על זאת רמזה לנו תורתנו בפרשת "נצבים" (הסמוכה תדיר לראש השנה) בקובעה [דברים ל', י"א–י"ד]: "כי המצווה הזאת, אשר אנכי מצווך היום. לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא: לא בשמיים היא...ולא מעבר לים היא...כי קרוב אליך הדבר מאד. בפיך ובלבבך לעשותו(ה)". כל מה שנדרש מן האנושי, הוא – לפרגן לשני, לסנגר (לא לסנג'ר, כלשון ההמונים) על הזולת... בין אם היה זה אדם הקרוב אליך ובין אם היה זה אדם הרחוק ממך (תרתי משמע). על האדם מוטלת החובה (הנעימה) לנסות ולמצוא בשני, בזולת, את החיובי ולא את השלילי. את הזכות ולא את החובה.

ממי ניתן ללמוד זאת? – מאבותינו קדמונינו. כגון: משה, "רבם של ישראל", שאף היה מוכן ששמו יימחק מתורתנו ואל ייגוף הקב"ה את העם על חטאיו ועוונותיו התכופים. כמו-כן, ניתן ללמוד זאת מרבותינו לאורך הדורות, כמו למשל, ממי שמכונה בפי כל "סניגורם של ישראל", החל בשלהי המאה ה-18 ועד עצם היום הזה, הלא הוא ר' לוי יצחק (רוסקוב) מברדיטשב (1809-1740), מגדולי האדמו"רים בעולם החסידות, שהיה נוהג תמיד ללמד זכות על כל יהודי, גם על מי שחטא ופשע. תיאורים וסיפורים אינספור נכתבו עליו.

דוגמה לכך הוא המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג, 1981-1896), מגדולי משוררי ישראל בעת החדשה ושכיהן כחבר הכנסת הראשונה, אשר מעמיד את דמותו של ר' יצחק מברדיטשב בשירו "בקץ הדרכים" כדמות מרכזית כדמות מפתח אשר מפרגן ומסנגר על עם ישראל שנמצא במצב וגורל עגום ביותר, הנתון למשיסה תחת "מגפי האויב האכזר" ורווי בשנאה, בהשפלה ובחרפה. ר' לוי יצחק לא מוותר ואף "דורש תשובת רם". לא בכדי, אחד מגדולי אדמו"רי רוז'ין היה נוהג מדי ראש השנה לחזור ולטעון שר' לוי יצחק מברדיטשב "היה נוהג לגנוב את כל עוונותיהם של עם ישראל מן השמיים" ובכך, יוצאים הם זכאים בדינם וזוכים מאיתו יתברך לחסד ולרחמים רבים", וזהו שאומרים בתפילות היום: לאל עורך דין, לבוחן לבבות ביום דין, לקונה עבדיו בדין ולרחם עמו ביום דין".