תקעו בשופר למעני

מוצאי ראש השנה התנגש עם ליל שבת. כמעט, כמעט שקיעת השמש, כשכבר לא היה חם מדי ורוח קלילה סימנה שהסתיו מתקרב, יצאנו לטיול ערבית בשכונה. ריח עצים מן הגינה החדשה באוויר, ירוק בחצרות ואנחנו הולכים הליכה של שבת.

בירידה ממרום גבעתנו עוצר אותי אברך לבוש חגיגית, מגבעת שוליים, חולצה לבנה ומעיל ארוך שחור. "שלום מר דקל, חג שמח", הוא פונה אלי בלבביות כנה.

אני מביט בפליאה בלתי מוסתרת והאיש משלים: "השתתפתי בחתונה שלך"...

כן, בחתונה שלי, לפני חודשים לא רבים, השתתפו בני משפחה וגם כמה אברכים שגויסו לשמחה.

"אתה מוכן להשתתף בתקיעת שופר? יש עוד כמה דקות של חג", אמר ושלף שופר מן הכיס הפנימי במעיל וצצה גם כפה שחורה גדולה.

עמדנו על הכביש הריק ממכוניות בראש השנה. כביש שזופת מחדש לפני שבועיים והוא נראה חגיגי. על המדרכה עמדו שלושה דתיים צעירים, שיצאו מבית הכנסת בקצה השכונה ונזדמנו במקרה. האברך קרא באוזני את הברכות ואני חזרתי אחריו ברצון. ואז החל לתקוע בשופר את הכל כסידרו: תקיעה, שברים, תרועה ועוד פעם ועוד פעם עד שהשלים את המחזור כולו.

עמדנו שם באמצע הרחוב, ששה יהודים וכלבה קטנה אחת, שגילתה סקרנות רבה לצלילים הבלתי מוכרים וחגגנו את ראש השנה. זו הייתה פעם ראשונה בחיי, שמישהו תקע בשופר במיוחד למעני.

התרגשתי.

לחסוך זמן ברכבת?

יש ליצן בהנהלת הרכבת. הוא דואג לפרסם ברדיו בכל שעה או שעתיים, שאפשר לחסוך רבע שעה בבוקר אם נוסעים ברכבת. הקריין מספר שהוא רוצה להספיק להתעמל... והמאזינים יודעים שברכבת צריך לסיים את הנסיעה בהליכה על הפסים.

העובדים קצת לא מרוצים. זוכרים?