אם תשאלו עיתון חילוני, כל החרדים הם פרזיטים ועלוקות. אם תשאלו עיתון חרדי, כל החילונים הם אוכלי שרצים ועוכרי ישראל. אם תשאלו עיתון מהימין, רק הוא המחנה הלאומי. אם תשאלו עיתון מהשמאל, רק הוא מחנה השלום. וכך הלאה, כמעט בכל תחום: חד-צדדיות, הקצנה, סטריאוטיפים. כי זה מה שמוכר עיתונים: עימותים, התססה, שנאה. אבל זה גם בדיוק מה שהורס חברות מבפנים, ולתקשורת הישראלית יש חלק נכבד בשסעים - אותם היא יודעת טוב מאוד לבַכות ולבקר.

בשביל אמצעי תקשורת ישראלי, להתנצל זה כנראה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות. אנחנו טעינו? מה פתאום! אנחנו לא בדקנו? אין מצב! אנחנו מתנצלים? זה בגלל שהכריחו אותנו משיקולים זרים ואנחנו מתפטרים!

אני נמצא בעיתונות כבר 21 שנים. טעיתי יותר מפעם אחת. רק מי שלא עושה, לא טועה. יכולות להיות כל מיני נסיבות מקלות - לחץ הזמן, הגהה לא נכונה, אי הבנה - אבל אלו רק נסיבות מקלות. הן לא צריכות לעניין את מי שנפגע מהטעות, והן לא צריכות לעניין את הקוראים/הגולשים/הצופים הזכאים לקבל מידע מדויק ואמין. אז מתקנים ומתנצלים. תאמינו לי: זה רק מגביר את ההערכה המקצועית שהעיתונאי ואמצעי התקשורת מקבלים.

למה היה צריך לצלם את ליאורה ברקו בדרך למעצר? היא אישיות ציבורית? ומה עם חוק הגנת הפרטיות, האוסר לצלם אדם ברשות הרבים אם הדבר עלול להביכו? שלא לדבר כמובן על המשטרה, שבאופן קבוע מזמינה צלמים ועיתונאים למעצרים שיכולים לתת לה כמה כותרות, תוך רמיסה גסה של החוק, התעלמות מפסיקות בתי המשפט וצפצוף מוחלט על זכויות יסוד.

כך גם לגבי תמונתה של מרגלית צנעני בבית המעצר. כך גם לגבי תמונתו של דודו טופז ברגע בו נעצר. וכך לגבי מקרים רבים נוספים. נכון, יש מתעניינים בתמונות הללו. אבל יש יותר מתעניינים בתמונות עמוד 3 של ה"סאן"; אולי התקשורת שלנו רוצה להיות גם שם? אם אתם צהובונים - אז לכו עד הסוף בבקשה, וכך נדע כיצד להתייחס אליכם.

תראו כמה קל לשער מראש מה יכתבו שני העיתונים הגדולים במדינה, כמעט בכל סוגייה שעל הפרק. ישראל היום יהיה בעד בנימין נתניהו; ידיעות אחרונות יהיה נגד בנימין נתניהו. אצל הראשון מדובר בפוזיציה פוליטית-אידיאולוגית של הבעלים, שלדון אדלסון; אצל השני מדובר בפוזיציה מסחרית-משפחתית של הבעלים, נוני מוזס (משום שאם המתחרה הגדול שלו הוא בעד ביבי, מוזס יהיה נגדו; ומוזס הוא גם גיסו של סילבן שלום, מיריביו הבולטים של ביבי בליכוד).

מותר כמובן שיהיו לאמצעי תקשורת דעות, והוא רשאי כמובן להביע אותן. אבל יש לזה מקום מוגדר: במאמרים ובפרשנויות. אסור לחלוטין שהעמדות שלו יכתיבו את הסיקור, ואסור לחלוטין שהן יהפכו לדעות קדומות אוטומטיות. כאשר שני העיתונים הגדולים בישראל מפרים מדי יום כלל בסיסי זה של עיתונות, מה הפלא שהאמון בתקשורת כולה הולך ויורד?

הזוכה באח הגדול / המירוץ למיליון / מאסטר שף וכו' יקבל כותרת בעמוד הראשון של כמעט כל עיתון ובדף הבית של כמעט כל אתר אינטרנט חדשותי בישראל. בשביל שמדען יקבל את אותו יחס, עליו לזכות בפרס נובל. נסו להיזכר מתי לאחרונה ראיתם ידיעה בולטת על זוכי פרס ישראל בתחומי המדע או זוכי פרס וולף - הפרס השני ביוקרתו בעולם המדע, המוענק בירושלים. נעשה לכם חיים קלים: לא ראיתם, כי לא היה.

התקשורת הישראלית הולכת ונעשית דלוחה ושטחית. כאשר נדמה לפעמים שאין לה יותר לאן לרדת, היא מגלה יצירתיות מרובה ומצליחה למצוא נקודות שפל חדשות. והחמור מכל הוא, שאת אותן דליחות ושטחיות היא מביאה גם לנושאים הרבה יותר חשובים מאשר הריאליטי התורן. ראו את הפופוליזם סביב המחאה החברתית, ועדת טרכטנברג וועדת הריכוזיות. ראו כיצד ססמאות נבובות באות במקום דיון רציני בבעיות והצעת פתרונות מקצועיים ומעשיים.

בבית המשפט של התקשורת, חשוד אינו נאשם; הוא מורשע. בבית המשפט של התקשורת, מעצר מוביל הישר למאסר עולם, אם לא לחבל התלייה. התקשורת היא השוטרת, התובעת, השופטת והסוהרת - בדרך כלל בלי מידע וכמעט תמיד בלי ידע. כי הרי בזמן המעצר שומעים רק את מה שאומרת המשטרה, וגם אם החשוד מגיב - גרסתו נדחקת לפינה נידחת, כיציאה ידי חובה בלבד.

אבל רק תגידו משהו רע על מישהו מהברנז'ה - ומיד כל התקשורת תזדעק להגנתו. להעמיד לדין את אורי בלאו על עבירותיו בפרשת קם? לסגור את ערוץ 10 המפר בשיטתיות את תנאי רשיונו? פגיעה בחופש העיתונות! סכנה לדמוקרטיה! אותה נחרצות המאפיינת את התקשורת כאשר היא מרשיעה את כל מי שמחוצה לה, נשלפת כאשר צריך להגן על מי שהוא חלק ממנה.