פותח הדלתות

אפילו ההלוויה של חנן, בעצם כמו כל מפגש איתו, הייתה אירוע של התרוממות רוח ושיעור באמונה. יותר משבכיתי שם מצער, בכיתי מאהבה והתפעמות. בכל לוויה אומרים שרוחו של הנפטר נמצאת איתנו בשעה שאנחנו מלווים אותו לבית עולמו, אבל מעולם לא חשתי את זה באמת ובאופן כל כך מוחשי. חנן פשוט היה שם, דיבר אלינו ושר איתנו דרך מילות מספידיו ושירת ילדיו, וכדרכו נתן שיעור מעמיק באמונה. חמישה עשר אלף איש, גילאי 15 עד 90, עמדו בדממה על הדשא של כפר עציון, והדור שלי, שזוכר את חנן יוצא לדרך בחבורה של עשרים או עשרים וחמישה אנשים, לחש לעצמו בעיניים לחות: ריבונו של עולם, מי ילד לנו את כל אלה?

אגדת חז"ל על רבי עקיבא מספרת שהיו לו שנים עשר אלף זוגות תלמידים, ואני תמיד אמרתי לעצמי שאגדה היא לא מתמטיקה ולא הנהלת חשבונות. דרכה של אגדה להפליג במספרים, ובכך היא נותנת ביטוי להשפעתו של רבי עקיבא על דורי דורות שבאו אחריו, אבל במציאות ההיסטורית אין באמת אדם שיכול בשנות חייו להעמיד רבבות תלמידים. ביום רביעי על הדשא בכפר עציון ראיתי שטעיתי. רבי עקיבא של דורנו הלך לעולמו מלווה ברבבות בני עקיבא תלמידיו, בני מאות ישובים שהוא נטע בארץ ישראל, ורחל אשתו הולכת אחרי מיטתו.

בפעם האחרונה שפגשתי את חנן הוא דיבר על מותו, ועשה את זה במין מנוחת נפש נטולת פחד. הוא אמר: "זה לא עניין כל כך גדול. דלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת, ואתה עובר מצד לצד". הייתי די המום ושתקתי, ולעצמי אמרתי אבל אנחנו נישאר מאחורי הדלת הסגורה וזה לא עניין קטן. היום יש לי הרגשה מוזרה, ותסלחו לי על אמירה לא ממש רציונלית, שחנן עבר מצד לצד אבל השאיר אחריו דלת חצי פתוחה אלינו. זה הרי היה אחד מכשרונותיו הידועים: לפתוח דלתות שאמורות להיות סגורות, ולפעמים לפתוח כדי סדק ולהכניס רגל בדלת, ולשמור שהיא לא תיסגר. לא מעט ישובים קמו כך, לא מעט החלטות ממשלה השתנו כך, ולפעמים התרשמתי שגם לא מעט חידושי תורה התחדשו כך, תוך כדי שחנן פותח בעקשנות איזו דלת סגורה ופתאום מתבהר פשט שהיה מוסתר מאחוריה.

תתפלל עלינו, חנן.