הפינה החדשה של נתניהו

בראיון שהעניק לכתבי "מקור ראשון" אמנון לורד ואריאל כהנא (28.9.11) התווה ראש הממשלה את מה שהוא רואה כנראה כקו מנחה של מדיניותו, כך: "זה לא עולם מושלם. מי שרוצה שלמות, מהר מאוד ימצא את עצמו נדחק לפינה קשה... שצריך להימנע ככל האפשר מלהיכנס אליה..."

כמה זה נכון! אלא, שלמרבה הצער אין כמו המלים האלה כדי לשרטט בדיוק את התנהגותו הטיפוסית של נתניהו בעצמו. במצבי לחץ, הוא שוב ושוב בורח מהתמודדות חזיתית ואינו מהסס להקריב את העיקר, לרבות האמונה הפוליטית שליוותה אותו כל חייו ואשר בשמה ולמען הגשמתה נבחר. וכדי להיחלץ מן התוצאות ההרסניות של התבוסות האידיאולוגיות האלה, הוא מתבצר מאחורי תירוצים חמקמקים והתניות מחוכמות, וכך מוצא את עצמו בתוך..."פינה".

כך ביצע נתניהו מתוך כניעה ללחצו של אובמה את הנסיגה האסטרטגית, בעלת המימדים ההיסטוריים הקטסטרופאליים, של מתן תמיכתו להקמת מדינה פלשתינית על אדמת ארץ ישראל, ואת מפלטו מצא בתכסיסים טקטיים - בהתניה שהפלשתינים יכירו ב"יהדותה" של מדינת ישראל או בדרישה הסמנטית, חסרת המשמעות, שבדיונים על נסיגת ישראל מכיבושי מלחמת ששת הימים לא יוזכרו "גבולות 67'" כנקודת התייחסות. אחרי הוויתור על לב המולדת היהודית, לוז הציונות, מה היא ההתבצרות בשני ערי המקלט האלה, אם לא הידחקות "לפינה", שסופו להיגרר מתוכה בעל כורחו? בדיוק כדי שלא להילכד בתוך פינה, לטאה מקריבה את זנבה. אך עוד לא נולדה הלטאה שתקריב לשם כך את ראשה!...

בארה"ב נערך סקר בקרב 1,000 אמריקנים על השאלה, למי נתונה אהדתם - לישראל או לפלשתינים. 40% צידדו בישראל ורק 10% בפלשתינים. אולם על השאלה, האם צריכה ארה"ב להכיר בפלשתינים כאומה עצמאית, השיב רוב של 42% בחיוב, מול מיעוט של 26%. לכאורה, יש סתירה בין שתי התשובות, ולא היא: וכי מה יש לצפות מן האמריקנים - שיהיו יותר אפיפיורים מראש ממשלה ישראלי המוחזק כ-"ימני", שגם הוא מצדד בגלוי בפלשתין ריבונית? לציבור הזה אי-אפשר למכור את ההתניות המחוכמות שבהן תלה נתניהו את תמיכתו בפלשתין ריבונית. הסברים כאלה עוברים מעל לראשו. ואם באמריקה כך, בדעת הקהל העולמית על אחת כמה וכמה! במצב כזה, מה הפלא ש"כל העולם נגדנו", כשהצד שכנגד עומד בראש זקוף וטוען טענת זכות, בעוד אנחנו מתחבאים מאחורי תירוצים?...

לסיכום: התפשטות ההכרה בזכותם של הערבים למדינה פלשתינית במערב הירדן היא לעם היהודי תבוסה אסטרטגית בעלת עוצמה כזאת, שמכשולים טקטיים מלאכותיים לא יוכלו להצילו מתוצאותיה ההרסניות. עם ישראל נהנה אלפי שנים מן ה-moral high ground ("המשלט המוסרי") של זכויותיו המוכרות והבלתי מעורערות על הארץ, אך למרבה הטרגדיה את הבכורה הזאת הוריש נתניהו לערבים ואותנו השאיר "בפינה", פינת ההתניות והתירוצים.

דוגמה מן הימים האחרונים. בצעד אמיץ הראוי לכל שבח, התיר נתניהו את בנייתן של 1,100 דירות בגילה. אך גם את מבול הגינויים שהגיע מכל העולם הוא הביא על עצמו, על-ידי ההקפאה בת 10 החודשים בירושלים, שגם לאחר הביטול הפורמאלי הוא המשיך בה, וממשיך בה בכל ערי יו"ש. ולא עוד, אלא שבשעתו נימק נתניהו בפירוש את ההקפאה הזאת ברצונו לעודד את הערבים לבוא לשיחות שלום, ובכך יצר במו פיו את הקשר בין הקפאה לשיחות השלום - גם בירושלים. את זאת באה עכשיו קנצלרית גרמניה, מרקל, ידידה מובהקת של ישראל, להזכיר לנתניהו, בנוזפה בו בפומבי שהחלטתו לבנות בגילה חושפת את אי-רצונו להיכנס לשיחות שלום בכלל, האשמה חמורה מאד בשיח הדיפלומטי של הימים האלה.

בתשובתו, הפומבית אף היא - "ירושלים אינה התנחלות, גילה היא 5 דקות מלב ירושלים", נתניהו ממש הזמין את השאלה: וכי ב-10 חדשי ההקפאה שלך, ואחריהם, ירושלים כן הייתה "התנחלות" ולא הייתה "5 דקות ממרכז העיר"?

יתר על כן, תשובת נתניהו למרקל הכניסה אותו (ואותנו) לפינה חדשה: מפני שמן האמירה "ירושלים אינה התנחלות" ולכן בה אין מקום להקפאה, יוצא ברור שבמה שהוא קורא "התנחלויות" יש, או תהיה, הקפאה! ומה יאמר נתניהו כאשר ייאלץ סוף סוף להפשיר את הבנייה באפרת, מודיעין עלית ואריאל? איך ייצא מן הפינה החדשה הזאת?