סוכת דוד הנופלת

אם נודה ואם לאו, רוחה של עצבת נושבת בסתיו הזה בישראל. יש ספקות לא מנוסחות, באוויר. מי שרוצה מונה סיבות, ומונה למכביר. מי שאינו יכול לשאת את התבוסתנים המדוכאים והמדכאים, מפריך את הסיבות אבל גם הוא אינו משיב רוח גדולה של שמחה בארץ. ישראל היא בית, או ישראל היא סוכה?.

יש מי שמברך ברכת המזון בחג ושר בהתלהבות "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", ותווי נגינתו מדגישים ומרוממים את "היקים לנו", וכל המפעל המופלא של בניין מדינה בארץ ישראל מוקפת נחשולי האיבה עובר לנגד עיניו, והוא מודה לאלוהים על שזכה לחיות את התקומה. יש מי שחש שהרהור מתגנב לתוכו כשהוא אומר אותן מילים, לא רק מפני שההקמה היא בלשון תפילה, בקשה לעתיד לבוא, לא 'הקים' כבר ברוך השם, אלא 'יקים' בקרוב, לעתיד לבוא, אלא בעיקר מפני שהמדינה נקראת סוכה, שברירית, סוכה נופלת, גם כשהיא עומדת, סוכה שיש לה תכונה להיות נופלת.

זאת מחשבה נוראה. הוא יודע לפרש אותה, הוא יודע לתקוע יתד של אמונה בסוכה הזאת, והרחמן יקים אותה, אבל הוא לא יודע לומר כי אינה סוכה, כי היא איתנה, בנויה כבר לתלפיות אבן צור על אבן בזלת.

יכול להיות שהעשרה בתשרי, המענה את הנפש בכל הדורות מפני שנפש שעושה חשבונה היא תמיד מעונה, אבל בדור הזה הוא מענה את הנפש עינוי כפליים מפני שבאותו יום לפני כמעט ארבעים שנה ייבבו האזעקות את פרוץ המלחמה שהשאירה כמעט שלושת אלפים חללים בתהומות הזיכרון של האומה הבונה הזאת. יכול להיות שהיום הזה הבא ערב חג השמחה, חג הסוכות, משאיר שובל של עצבת שלו על כלל ישראל בחגו. אולי. ואולי אין עצבת אחת מסבירה את העצבת השנייה אבל היא מעצימה אותה.

לא חדלים לומר, ולהיזכר, ולשדר את החרדה הנוראה של שמא עמדנו באותו יום הכיפורים לראות בעינינו את הבית חרב בשלישית, ואין עוצר, מפני שהחרדה היא לא רק של העבר, ומפני שבכסותה אנו חרדים היום אותה חרדה עצמה. גם אם אין ברוך השם לא דם ולא אש ולא תמרות עשן בגבולותינו, אלא חרדה שמא היננו עדיין סוכה, עדיין טיבה הוא שהיא סוכה נופלת.

במקורותינו רשום דו שיח מעורר מחשבות בין העם כביכול לבין נביאיו. המדרש הקרוי "מדרש זוטא" מביא מעין פרוטוקול של שיחה וירטואלית בין ישראל שהיו שרויים בחרדה לאחר חורבן הבית שמא לא יעמדו בפני כוחות אומות העולם המבקשים לעקור אותו מן העולם, וזה לשונו: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לנביאים צאו ונחמו את ירושלם, הלך עמוס הנביא לנחם. אמרו לו מה בידך, מה היא הנחמה שבאת לבשר לנו? אמר להם "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" (עמוס פרק ט' פסוק יא').

אמרו לו "תמול אמרת "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ" (עמוס ה' ב'), לאיזה מהם נאמין"? נביא אחד, שלוחו של האלוהים, עמוס, אותו עמוס, מנבא שתי נבואות, אחת סוכת דוד "אין מקימה", השנייה, באותו דור, באותם ימים, בו בזמן למעשה, "ובניתיה כימי עולם", והעם הרוצה להאמין, שואל את נביאו שאלה נוקבת באיזו נבואה נאמין, בראשונה, "אין מקימה", או בשנייה, "ובניתיה כימי עולם"? בפרוטוקול אין תשובה. עמוס, אם השיב, אין יודע מה השיב. הוא לא השאיר בזיכרון הלאומי רישום של מה שהשיב. הוא השאיר את העם תוהה. עד היום.

הייתכן?

לא. גם "ובניתיה" גם "אין מקימה" הן נבואות התלויות במי שמגשים אותן. העם בונה-אלוהים יבנה אותה בנין עולם, העם אינו נחלץ לבנות-האלוהים לא יכוף עליו בנייה, "אין מקימה".

עצבת הסתיו הנושבת בישראל, נושבת מפני שהולכת ואופסת האמונה במנהיגי האומה כמנהיגים בונים, כמנהיגים המוכנים להתבונן ביושרה אינטלקטואלית, באתגרי השעה שתבוא כדי להכין בשעות שתעבורנה עד אז מענה רציונלי, אחראי, עובדתי, לא משיחי ולא אידיאולוגי ולא אוטופי ולא פוליטי קצר טווח לבעיות שהן בלתי נמנעות. אין גזירה משמים כי ישראל תהיה סוכה נופלת. היא מוקפת איבה, אבל האיבה לא יכלה לה עד הנה, ומנהיגי תקווה ירסנו אותה גם להבא.

לא על הביטחון הסוכה נופלת. היא נופלת על החינוך. היא נופלת על החברה. היא נופלת על היושרה בתעסוקה. היא נופלת על היושרה בסולידריות. היא נופלת על הניסיון האלים להשליט עליה רוב מזדמן על מיעוט מזדמן, היא נופלת על דווקנות בהגדרת הזהות הלאומית והזהות של המדינה כישות אוטונומית, ביחס לגר, לזר, לשונה, לחלש, היא נופלת על ערעור השתות הרשומות במגילת העצמאות.

אם נרצה, "...וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" ועצבת הסתיו תעבור וריחות אביב יעלו בגינותינו, אבל אם לא נאבה, ולא נרצה, "...לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ".