הטרור ניצח, ישראל עשויה להתחזק

אין ספק: המחבלים ניצחו! פעולה מוצלחת אחת שלהם הצליחה לבטל את הישגיהן של מאות פעולות ישראליות מוצלחות כנגדם. עם ישראל הצביע בגאווה על חולשתו, והתווה את היעד המועדף למבצעי המחבלים בעתיד. ולמרות זאת, ניצחון המחבלים אינו מהווה תבוסה ישראלית, ויש מקום לתקווה כי ישראל תצא מחוזקת מפרשה זו.

מבחינה הגיונית, אסור היה לבצע את העסקה. לו דרש החמאס ממדינת ישראל לערוך הגרלה בין אזרחיה, ולבחור מהם אחד או מאה שיוצאו להורג, לא היה איש תומך בעסקה זו. אבל ההיגיון אומר, ולוואי שיתבדה, כי אין שום סיכוי שאלף המחבלים שישוחררו לא יהרגו אפילו אזרח ישראלי אחד.

הסיבה לתמיכתם של כה רבים וטובים בעסקה היא פשוטה: ברי עדיף על שמא. מצד אחד מצויים גלעד שליט ומשפחתו, שדמויותיהם מוכרות בכל בית בישראל, ומהצד השני תמונת העתיד, שאין איש היכול לתאר אותה בוודאות, וכל מה שאפשר לעשות אלה חישובי סיכויים והערכת סכנות. כשזה המצב המחייב החלטה, אפשר להבין את אלה הנותנים לרגש לנצח את השכל.

אם זכרוני אינו מטעני, פרופסור יצחק בן-ישראל סיפר כי לפני תקיפת חיל האוויר בסוריה במלחמת יום הכיפורים, הוא הציג בפני מפקדיו חישובים על פיהם העריך שבמהלך התקיפה יופלו חמישה וחצי מטוסים, ואף הסביר כיצד הסתבר בדיעבד שצדק לחלוטין, כולל חצי המטוס. לו הוצגו בפני הממשלה חישובים דומים המובילים להערכה מספרית של מספר הקורבנות שעתידה לגבות העסקה, סביר להניח שההחלטה לא הייתה מתקבלת ברוב כזה. מקבלי ההחלטות העדיפו לעצום את עיניהם נוכח הסיכונים, וקשה להבין כיצד אדם אמיץ וישר כבני בגין תמך בהחלטה זו.

מצד שני, חוסנה של החברה הישראלית אינו תלוי רק בסבל שמצליח הטרור לגרום לאזרחי המדינה, אלא גם בנכונותם לשלם את המחיר, ויש לשער שהנכונות לשלם את המחיר דווקא תעלה בעקבות פרשת החטיפה. הדיון הציבורי הער שהתנהל, וחשיפתו של הציבור לנימוקים שבעד ונגד, עשויים לגרום להתבגרות והתפכחות מהדימוי העצמי של מי שנהנה להיות הקורבן. כשעפר שלח כותב במעריב על "עיוורון היסטרי" (!) של מי שדרש את שחרור שליט "בכל מחיר", הוא כבר צועד בנתיב חדש. יש בסיס לתקווה שרוב הציבור יצעד אף הוא בנתיב זה, ואז תהיה החברה הישראלית נחושה יותר במלחמתה בטרור, ואולי אף מלוכדת יותר.