גלעד שליט, החייל החטוף, אמור להיות מוחזר תמורת 1,027 מחבלים: 280 מהם מרצחים עם קבלות, ועוד 747 "מחבלי רקק". קרי: מחבלים "בלי דם על הידיים". "בלי דם על הידיים" זוהי כמובן מטאפורה לכך שאותם מרצחים ניסו, התאמצו, ועשו ככל יכולתם על-מנת לרצוח יהודים, אך "בגלל מסמר קטן", לא הצליחו לסיים את המלאכה. יש אולי עוד כמה אבחנות דקות בין המחבלים, אך אין ספק שמדובר במתועבים שבחלאות המין האנושי. נבלים, שלאחר מעשי הרצח, נתפסו, הובאו למשפט, והורשעו. הורשעו, אך לא הוצאו להורג. זאת בעיקר מכיוון שעם ישראל, ובמיוחד מערכת המשפט שלו, רחמנים בני רחמנים הם. כמובן, רחמנים על אכזרים. על אכזרים; לא קורבנותיהם. העסקה, ובמיוחד שחרור המרצחים הסיטונאי שבה, מעוררת, כצפוי, שמחה ואושר עילאי בקרב אנשי השמאל הקיצוני (הסמול), ועצב קשה בקרב נאמני ארץ ישראל ומשפחות הנרצחים. נראה, שרוב עם ישראל, שמצוי עתה באמצעו של תהליך שחרור מציפורני מעצבי דעת הקהל, חש מבוכה רבה לנוכח הקריסה הגדולה, אך לא שם את האצבע על היסוד המחפיר שבה, ומקבל את העסקה בעצב שקט.