המחאה החינוכית-תרבותית שלא הייתה ולא נשמעה

המחאה החברתית, כמו תשובות ועדת טרכנטנברג, התייחסה לנושא החינוך רק דרך הכסף ולא התייחסה לתוכנו. להלן נושא אחד חשוב ביותר ומהותי לחיינו, שאינו דורש תוספת תקציבית אלא רק התייחסות וטיפול.

תופעות שכיחות שאנו נתקלים בהן יום-יום:

בפארק כושר, באחד הישובים המבוססים במרכז הארץ, ישנו שלט שהמתקנים מיועדים לבני 14 ומעלה והנה מתיישב ילד בן 4 על מתקן, שהוא גם מסוכן עבורו. אני מעיר לו שהמתקן אינו מיועד לילדים והוא עונה למה? אני יכול. אני מעיר לאמו, שנראית משכילה והיא משיבה: אז מה, זה לא מפריע, כולם עושים את זה וכיו"ב. אני אומר לה ואיפה החינוך לציית לשלט, לחוק, לנורמה? היא לא מבינה על מה אני מדבר.

באותו ישוב ישנה בריכת נוי מגודרת וסביבה שלטים: "אסור להיכנס למים". בימים חמים, נכנסים ילדים רבים עם הוריהם לבריכה להשתכשך במים.

בישוב מבוסס אחר, נראה מכוניות רבות, ג'יפים מפוארים, חונים על המדרכה. ליד שפת מדרכה אדום-לבן, חונים כמובן כבכל ערי הארץ. במקרים לא מעטים הם יחסמו נתיב, פשוט יעצרו לזמן מה להוריד ילד לבית ספר/לגן, לקנות מוצר בחנות (זה כבר 10 דקות) ויצפצפו על כל העולם. חס וחלילה שיחנו במקום מותר, שהוא במרחק יותר ממאה מטר מהיעד. חס וחלילה לנסוע עוד מאה מטר ולהסתובב בכיכר העגולה, עדיף כמובן להסתובב במקום ולעצור את התנועה ברחוב, שלא לדבר על חציית קו לבן.

במועדון הספורט: יש 10 חניות לנכים. ישאירו אחד פנוי, אך תשעה יחנו ללא תו נכה. בג'קוזי יהיה שלט: "הכניסה מותרת לגילאי 18 ומעלה" - כמובן שנערים ייכנסו, עם הוריהם. בסאונה יהיה שלט שאסור באיסור חמור לשים מגבת על התנור - נראה מגבות. באחת המקלחות יש שלט: "מקלחת זו אינה מיועדת לילדים". כמובן, יהיו ילדים עם הורים.

בפארק הלאומי יהיה שלט "אזור אסור לדיג". נראה אנשים שדגים. אזור אסור למנגל - יעשו מנגל. אסור לשחק על הדשא בכדור - ישחקו. אסור ללכת עם כלב שאינו קשור - ילכו עם כלבים לא קשורים.

בקניון שבעת הכוכבים יש בריכת דגי נוי יפה. לידה שלט: "נא לא להאכיל את הדגים". אנו נראה ילד ליד הוריו מאכיל את הדגים. בים - שלט: "מקום אסור לרחצה" - נראה רוחצים. מקום אסור למשחקי כדור - נראה משחקים. מקום אסור לנסיעת כלי רכב - נראה כלי רכב נוסעים.

ביער קרן הקיימת - יש שלט שלא להדליק מדורה או מנגל - כמובן שנראה הורים וילדים שעושים זאת. יש שלט יפה: "לזרוק את האשפה לפח" - האשפה תהיה בכל מקום. שלט "להיזהר באש" - ידליקו סיגריה וישליכוה. בחצרות יש שלט: "אין לזרוק פסולת בניין. העבריין ייענש" - יש פסולת.

השיא הוא בדרכים. בכל יום אנו נתקלים בעשרות עבירות תנועה, של אחרים כמובן, בנהיגה תזזיתית, במיוחד של צעירים וצעירות (אין היום הבדל), במעבר מנתיב לנתיב, בגניבת רמזור, לעתים באדום מלא. יש תור ארוך בנתיב הימני ובשמאלי לא - ייסעו כמובן בשמאלי ויתפלחו לימני לפני הפנייה ימינה. אם נעיר - במקרה הטוב נקבל מבט של בוז, או קללה ולרוב תשובה מיתממת. בשעות העומס נראה רכבים שנכנסים לצומת וחוסמים אותו. כל זה נעשה על-ידי בעלי מכוניות פאר וג'יפים ומכוניות מעמד הביניים. איני מתייחס כמובן לנהגים המיומנים של המוניות ושל האוטובוסים, "מלכי הכביש". המעניין הוא שאת זכותם הם יודעים לתבוע בקול ובצפצוף תקיף.

מסקנות:

א. היקף התופעה ומשמעותה - אפשר להכביר בדוגמאות. אין צורך במחקרים, זה נראה לעין כל. המכנה המשותף לכולם הוא הנורמה הלא נורמטיבית של אי-ציות לחוק, לשלט, לנורמה, זה טבוע באזרח הישראלי. בחינוך הדתי המצב הוא קצת יותר טוב, אך גם שם אין הקפדה על רשות הרבים, דרך ארץ, בין אדם לחברה ולרשות. מדהים היקף התופעה. היא לא רק בשכבות מעוטות-היכולת, זו התנהגות האליטות וכמובן מעמד הביניים. זה עם ישראל כיום. אז אם בעבר ציינו בחיבה את הצבר שלו שתיים-שלוש תכונות שובביות - מתפלח, לוקח מהפרדס או מהלול - היום זה כבר כל תחומי החיים. זה לא רק הכביש, זה גם השכונה והעיר ואחר-כך זה מתפשט לכל תחומי החיים - במילוי טופס, בהצהרה, והגרוע ביותר - זה מטפטף גם למערכת הביטחון שלא נוהגים לפי הנהלים, לפי מה שצריך, ואז קורות התקלות ואז יש צורך בוועדות חקירה שמציינות את הכשלים בכל המערכות ודבר אינו עוזר למנוע את הכישלון הבא. דוגמאות: השריפה בכרמל, השריפה במגדל שלום, השריפה באיקאה - מערכות שלמות לא עובדות כי אין משמעת!

ב. התרופה היא בחינוך: לרוע המזל גם אין אכיפה, אך גם אם תהיה היא לא תשרש את הנורמה והתרבות של אי-ציות. זה צריך להתחיל בגן, בבית הספר היסודי והתיכון. וכמובן גם בבית ההורים. זה לא כרוך בתקציבים, בתוספת שעות, לא מותנה במחקרים. זה כרוך בתשומת לב המורים, בחמש דקות ביום, בלשנן את חשיבות הציות ולהקפיד על קיום הציות. זה דורש מודעות לנושא. דורש הכנת המורים לעניין כי הם גם חלק מעם ישראל. זה דורש הסבת תשומת לב ההורים, שמוכנים להשקיע ולהוציא סכומים גדולים על חינוך ילדיהם, אך אינם מוכנים/יכולים נפשית לומר לילדם שיש שלט שאומר שזה אסור וצריך לכבד זאת. זו איכות החיים שלנו. זו התרבות שלנו. קצת שובבות, היא כמו קורטוב של מלח המוסיפה טעם, ואילו נורמת חוסר הציות כיום, כמוה כהמלחת כל התבשיל, כל מי השתייה, עד שנעשים לא ראויים לאכילה ולשתייה.

לתשומת לב שר החינוך, אנשי האקדמיה בחינוך, המורים המחנכים. אנשי האוצר, אנשי התקשורת.